היום. בדיוק היום לפני ארבע שנים, ב-19.09.2011 בשעה 11:10 הפכתי לאמא בפעם הראשונה. שתי דקות אחר כך בשעה 11:12 הפכתי לאמא בפעם השניה. אמא לשניים. השניים ששינו את חיי.
קצת יותר מארבע שנים לפני הרגע הזה, התחיל מסע חיי. מסע ארוך ומייגע שלימד אותי יותר מהכל על אותו רגע מחונן. מסע שלימד אותי לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. מסע שלימד אותי שלא חייבים דת כדי להאמין ולדבר לאלוהים. ובעיקר לימד אותי שבשילוב המילים “אין סיכוי” יש המון(!) אין. אבל יש גם(!) סיכוי.
היום שני הילדים שלי חוגגים יום הולדת ארבע. בשבילי החגיגה היא כפולה. יום הולדת לאמא שנהייתי.
אבל לפני שהם הגיעו ולפני שצבעי הקשת צבעו את ימי, היה פה מאוד אפור.
האהבה היא נדר. נדר שהופר
כשנולדתי אמא שלי הייתה בת 25. אבא שלי היה בן 26. בתור ילדה היה לי ברור שכשאגיע לגיל 25 יהיה לי ילד. זה לא היה אז חלום. פשוט ככה היו הדברים נראים לי מתוזמנים. זה מה שהכרתי. כשהתבגרתי והתקרבתי לגיל הזה כבר הייתי חברה 4 שנים של מי שיהפוך 3 שנים אחכ להיות בעלי. אבל דווקא אז נורא נהניתי מהחופש. מחוסר ההתחייבות. דווקא אז בכלל לא מיהרתי לשום מקום. לא מיהרנו להתחתן. להפך. לקחנו את הזמן. לא מיהרנו לחשוב על ילדים. הרגשנו ילדים בעצמנו.
תמיד אמרנו שכשנרצה ילדים נחשוב על חתונה. ובאמת כך היה. התחתנו אחרי 7 שנות חברות. כשהרגשנו שהגיע הזמן שלנו להיות הורים.
והתחלנו. מי חשב בכלל שיש אופציה כזאת שזה לא ילך. הרי אנחנו אנשים של אהבה. לא סקס. אהבה. כזאת שמביאה ילדים.
את הסיפור שלי אני אתחיל בשיר. שיר שליווה אותי ברגעים בהם התהום היתה קרובה יותר מהדרך. רגעים בהם השביל היה מכוסה ערפל סמיך. שיר שברגעי שבר איפס אותי והחזיר לי את המטרה אל מול העיניים. שיר שנתן לי תקווה שיום אחד יהפוך האין הנורא והבודד כל כך ליש גדול.
צילום: איילת לנדאו
הלאה / קובי לוריא
באתי מעולם מלא ספקות ודאגה כל הזמן קורים דברים, אין זמן להרגע. השנים חולפות וכבר חלף חצי חלום, אבל אני עוד מבקשת מקום.
מבקשת דרך בין שבילים מפותלים, בתקווה שיום אחד אבין את הכללים, הסתובבתי די אך לא למדתי הרבה, רק דבר אחד ידעתי יפה:
הלאה! צריך ללכת הלאה, לטפס למעלה, ולא להרתע. הלאה! עוד ללכת הלאה, רק ללכת הלאה, ולא להכנע.
לא מצאתי את דרכי, ולא היה לי טוב, פעם פעמיים כבר ראיתי את הסוף. אך דווקא כשרגלי כושלות והכוחות כלים, משהו קורא אלי מפנים:
הלאה! צריך ללכת הלאה, לטפס למעלה, ולא להרתע. הלאה! עוד ללכת הלאה, רק ללכת הלאה, ולא להכנע.
שקט. נורא
אבל לפני השיר ולפני שהלכנו הלאה ולפני שהחלטנו שלא מרימים ידיים. היה בעיקר אין. מילה יומיומית כביכול. משתמשים בה המון. בחיים שלי האין היה הדבר המשמעותי ביותר שניתן לתאר. ריק גדול. שחור משחור. תהום עמוקה ובלתי עבירה שנפערה ביני ובין האמא שכל כך רציתי וייחלתי להיות. הרגע בו עמדתי מולה (מול התהום), היה אחד הרגעים הקשים וגם השקטים בחיי. שקט שאי אפשר להסביר. שקט שמילא כל פינה ונים בין כל מה שהיה קודם שוקק חיים ומחשבות ומילים. הן נעתקו ממני. נלקחו ממני. נשאבו בכוח בלתי רצוני. ישבנו אז. אני והאיש שלי ושתקנו. אני אפילו לא זוכרת דמעות. רק שקט. שקט נורא.
נאמרו בחלל החדר כל מיני דברים. מושגים רפואיים. מילים גדולות של אנשים גדולים. דיברו איתנו על סטטיסטיקות. על בדיקות שנצטרך לעבור. על סבלנות. על אמונה. על דרך. על רופאים מומחים. על מקרים שכבר היו. דיברו על זמן. הו כמה זמן. אמרו שאנחנו מקרה נדיר. אבל שלא נאבד תקווה. הרגע ההוא. היה בדיוק הרגע בו איבדתי אותה. את התקווה. כמו שנעתקו המילים. כך גם הפסקתי לשמוע. ראיתי רק פיות נפתחים ונסגרים. וקולות. המון קולות. הכל נשמע לי כמו בליל מעורבב של אנשים ורעש. דמויות זרות המחשבות את עתידי בזמן שאני מחשבת את קיצי.
אני זוכרת את זה כמו סתירה מצלצלת. כמו מכה חזקה בבטן. כמו בלון שהוציאו לו את כל האויר ולא נשארה טיפה בשביל לנשום.
אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה באותו יום. אני גם לא זוכרת מה היה אחר כך וכמה זמן לקח לי להתאושש.
(אי) שפיות זמנית
אני זוכרת שחשבתי על העבודה שלי. בתוך כל האין הזה, עיצבתי לי קריירה. לא הייתה לי אפשרות אחרת. בדיוק הייתי בשלבים של יציאה לעצמאות. פתחתי סטודיו משלי למיתוג ולעיצוב אריזות. הסטודיו הזה הפך להיות מרכז חיי בימים ההם. הרחתי עבודה. נשמתי עבודה. שקעתי בה מבוקר עד ליל ולפעמים גם עד בוקר. מתנדנדת. כמו הולכת על חבל. חבל שמצידו האחד תהום של שגעון ומצידו השני הרים של תקווה. העבודה שמרה אותי על קו השפיות הדק שבינהם.
לא ראיתי חברים. לא נפגשתי עם חברות. בטח לא עם חברות שילדו. התחמקתי ממפגשים חברתיים. במיוחד כאלה שבאים עם ילדים. התחמקתי ממפגשים משפחתיים מורחבים שיש בהם סיכוי לשאלות לא במקום. כל אמא ברחוב עם ילד על הידיים או עגלה פתחה את סכר הדמעות. כל טלפון של חברה מתרגשת שמספרת שהיא בהריון כיווץ לי את הנשמה. הסתגרתי לי בתוך חומות התקווה הפרטיות שלי ולא נתתי לאף אחד להכנס למבצר. מבצר נעול בשרשראות ברזל.
בנתיים התחלנו בסדרה בלתי נגמרת של בדיקות. כל יום, במשך כמעט ארבע שנים תמימות, הייתי מתייצבת בבית חולים בשש בבוקר. ומשם ממשיכה לעבודה כאילו כלום. הרגשתי כמו עכבר מעבדה. עכבר שרץ על הגלגל המסתובב ולעולם לא מצליח לעלות. אני מכירה לפחות 6 מחלקות כמו כף היד שלי בבית חולים מאיר. ובעוד מספר בתי חולים ברחבי הארץ. כל בדיקה שעשינו, הביאה אותנו לגלות עוד מכשול ועוד פגם. הובילה לעוד מסכת ייסורים. ולעוד מושגים רפואיים בלתי אפשריים.
גוגל ואני נהיינו חברים טובים. אני הייתי מספרת לו בדמעות על כל בעיותיי והוא בתמורה היה נותן לי מידע. מספר לי על מושגים שלא ידעתי על קיומם. מחבר אותי למציאות עגומה. לא שאלתי אף אחד אחר. לא טיילתי בפורומים. לא רציתי לשמוע סיפורים. לא רציתי שישאלו אותי. לא רציתי לענות. לא סיפרתי. לא שיתפתי. לא נתתי לאף אחד לגעת בפצעים המדממים שלי.
בחירה או בריחה
בדיעבד פגעתי לא פחות ממה שנפגעתי. לא ידעתי להכיל את הסביבה. חברות סביבי נכנסו להריון מימיני ומשמאלי. חברות ילדות. חברות מהצבא. חברות לספסל הלימודים. הנשים של החברים. החברות שלו. הנשים של החברים שלו. כולם היו בהריון. או אחרי לידה. או בחופשת לידה. או אחרי חופשת לידה. או מתכננים את הילד השני. הם לא ידעו להכיל אותי. ובצדק. הם בעיקר לא ידעו. כל מפגש עורר בי פחדים. ישאלו. לא ישאלו. אני אצטרך להתנצל או שזה יעבור בשלום. הרגשתי בזירת קרב. שלא במתכוון, נפגעת. פוגעת. והמון המון בורחת. חלקם (בטח) ניחשו (והניחו לי). חלקם חשבו שחיי הפרטיים הם רכוש הציבור וניתן לחפור בהם ולפתוח דלתות נעולות ללא רשות. שאלו. בדקו. התבדחו. הפשיטו אותי בעינהם הבוחנות. היודעות. ריחמו. הביעו דאגה. חלקם התעניינו מתוך רגישות ונסיון להיות לעזר. חשבו שהם מבינים את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. חלקם האשימו. “את סנובית” “לא חברה” “אפשר לחשוב שהעבודה שלך מצילה חיים”. (מה שהם לא ידעו.. זה שאת החיים שלי, במובן מסויים היא הצילה). חלקם בנו לעצמם סיפור (שהיה ועדיין נכון בחלקו) שבחרתי בקריירה על פני הילדים. החלק הנכון היה הקריירה. רק שלא בחרתי. היא בחרה בי. ולא על פני הילדים. אלא על פני הכאב. הריק. השיממון. הדיכאון. הפחד. זה היה גלגל ההצלה שלי.
בתחילת הדרך עוד חשבתי לעצמי. למה שלא תכתבי. למה שלא תצלמי ותעשי מזה סרט. את הרי יודעת שאת תכתבי לסרט הזה סוף טוב. אבל הסרט שלי היה כל כך רע שלא יכולתי אפילו להרים את המצלמה או לחשוב על התסריט.
לא ראיתי כלום. לא היה לי אכפת מה אומרים הרופאים. לא התעניינתי בסטטיסטיקה השלילית של המקרה המוזר שלנו. לא עניינו אותי השמות. ובטח שלא המספרים. חתמתי על טפסים בעיניים עצומות. בשבילי מחכה בסוף הדרך רק 100% אחוז הצלחה. רק סוף אחד. סוף טוב. רק סיכוי. בלי אין.
אני לא אכנס לפרוצדורות עצמן. אני רק אגיד שהן היו חודרניות. כואבות. פיזית ונפשית. ארוכות. מייגעות. מתישות. היו שלבים שתיפקדתי על אוטומט. רובוט. המקרה המוזר שלנו לא אפשר לנו אפילו להגיע לשלב הטיפולים כי כל כך הרבה דברים בדרך התגלו כבעייתיים שאף אחד לא היה מוכן לקחת סיכון. עוד בדיקות. עוד הרמות גבה. עוד פרוצדורות. והדרך התארכה והתארכה.
עברה שנה. ועוד שנה. ולא היינו אפילו קרובים להבין מה יש לנו. למה דווקא השילוב שלנו לא עובד.
היתה שם בדידות גדולה. אמנם מתוך סוג של בחירה. כי לא אפשרנו לאף אחד להתקרב. אבל זה היה כל כך בודד שאפילו אחד את השני לא תמיד יכולנו לעודד.
רגע. לבד.
שיחקתי את המשחק. האשה הקרייריסטית העסוקה. אין זמן למפגשים חברתיים. רק עבודה. עבודה. עם הזמן, המשחק נהיה מציאות. נהייתה המון עבודה והסטודיו שלי פרס כנפיים והתחיל לעוף.
בתחילת דרכי המקצועית והעצמאית, הייתה לי שותפה. מקצועית היינו באותו ראש לגמרי. הובלנו סטודיו לתפארת. אבל עסקית, ברגע שהבנתי שבעולם הפרטי שלי אני הולכת לעבור את טלטלת חיי. התחתנתי עם העסק. הוא מילא את חיי. כוונותי העסקיות השתלטו על הכל. גם עליה. היא לא היתה שותפה לשני העולמות בהם התנהלתי וחייתי. ושם גם נסדקה השותפות שלנו. רגע השבר הגדול היה כשהיא נכנסה להריון. שם הסדקים הפכו לשברים.
היה רגע אחד. רגע בו כל החזיתות היו למלחמה. רגע בו, בין כל האנשים סביבי, הרגשתי בדידות איומה. לא מצאתי את עצמי בתוך כל הכאוס. הסטודיו. השותפות. האיש שלי והזוגיות. המשפחה. החברים. הסביבה. לקוחות. ספקים. בדיקות. בתי חולים. הרגשתי על ראש הצוק. לבד. כל כך לבד. ומתחתיי תהום גדולה.
ארבע שנים רקדתי במחול של שדים. ארבע שנים הייתי חצויה. חצי אחד היה גוף. חצי שני היה נפש. הגוף היה נתון בידי כל מי שהיה לו תפקיד בתסריט (שלא כתבתי). הנפש היתה אסופה בימים ומתפרקת בלילות. מחייכת בזריחה ונכבית עם השקיעה.
אמא יש רק אחת
יש אשה אחת בעולם. אמא שלי. שאוהבת אותי בלי תנאים. שתעשה בשבילי הכל. גם בלי מילים, יודעת בדיוק מה אני מרגישה. ליבה היה יוצא אלי וידיה היו כבולות. החלומות שלי היו מעירים אותה משנתה מרוב דאגה וייסורים. והיא יודעת שלהיות אמא זה אולי הדבר הכי קשה שיש ברגעים כאלה. אבל היא היתה שם בשבילי. תמיד. כמו שרק אמא יכולה להיות. אמא שלי. ככה. פשוט. בלי לשאול שאלות. באותו יום בלילה היינו על מטוס לברצלונה. אני. ואמא. אמא מגוייסת שרק רצתה להציל ולהדביק את הרסיסים שנותרו ממני. זאת היתה טיסת התנתקות. שבוע שלם של אמא ובת. אמא מקשיבה. ואני שופכת. שבוע של קסם. של הכלה. של דמעות. וגם של מחילה. בעיקר לעצמי. על כל מה שהיה. על כל מה שעוד יהיה.
וחזרתי. חזרתי אסופה. מפוקחת. שלמה. עם תובנות והחלטות. חלקן קשות. החלטתי קודם כל לטפל בעצמי ובזוגיות שלי. החלטתי שאת השותפות בסטודיו אני מפרקת. שאני ממשיכה לבד. ולא משנה כמה זמן ואנרגיה וכסף זה ידרוש ממני. ושהכל יהיה בסדר. עוד מעט.
צילום: איילת לנדאו
הבראה וhappylog א(ה)פילוג
חצי שנה אחרי. אולי קצת יותר. אני והאיש התחלנו להבריא. חזרנו להיות חברים. חזרנו למקום בו התחלנו יחד ותחושת הבדידות החלה להתפוגג. באותו זמן סיימנו גם את תהליך פירוק השותפות. קיניתי את חלקה של שותפתי והסטודיו הפך שלי. הכנסתי את העובד הראשון. פתאום זרחה השמש. יכולתי לראות יום עובר ואת היום הבא מגיע אחריו. החלקים המפוזרים של פאזל חיי התחילו להערם לכדי תמונה ברורה ואפילו יפה. ובמקביל המשכנו אני והאיש שלי במשימת חיינו.
הפרוצדורות האישיות והעסקיות סוף סוף התיישבו במקום וקיבלו תוקף. הסטודיו היה שלי. הלקוחות קיבלו את השינוי והאדמה לא רעדה. שגרת עבודה ונורמאליות נכנסו חזרה לסדר היום. אז בדיוק קיבלנו אישור להתחיל בתהליך איי.וי.אף. מיוחד ומורכב מהרגיל שאותו אני לא אפרט כאן, (מי שמעוניינת מוזמנת לפנות אלי בפרטי, המייל בסוף הפוסט).
זה היה הרגע שאליו כוונו כל השנים והחודשים והשבועות והימים ואפילו השעות. והוא היה קסום. הזוי וקסום. שם. בחדר ההוא. עם שני עוברים במבחנה עושים את דרכם אלי. ידעתי שזה הרגע שלי. שלנו. פשוט הרגשתי וידעתי.
שבועיים אח”כ קיבלתי הודעה טלפונית שאני בהריון.
וחודש אח”כ גם ראיתי שני לבבות דופקים על המסך. תאומים.
צילום: גל חרמוני
הם נולדו ב-19 בספטמבר 2011. ארבע שנים וחודש ועשרה ימים אחרי היום בו חשבנו שזה לא יקרה לעולם.
והם (ובמידה מסויימת גם האין שהיה מנת חלקי לפניהם) המתנה הגדולה ביותר של חיי.
שי ולי.
צילום: יפעת גולן
הם המסע שלי. סיפור חיי. שירת חיי. הסיבה בגללה וגם בזכותה אני פה. שנים פחדתי לדבר או לכתוב. ולכבוד יום הולדת ארבע לאמהותי, החלטתי שזה זמן מתאים לפתוח את הדלת, לפצעים שהבריאו בנתיים, אבל הצלקות לעולם ילכו איתי ואולי הסיפור הזה ידליק מעט אור בפינה חשוכה של מישהי או מישהו אחר.
את הסיפור הזה סיפרתי וכתבתי לראשונה בבלוג הנפלא של עדי רודיטי רטר הרטר’ס, אפשר לקרוא אותו כאן ולהפנות לבלוג הזה את כל מי שנמצאת בנקודת משבר דומה וזקוקה לבית תומך. הוא נמצא שם.
שמחה שקראתם את הפוסט והגעתם עד לכאן 🙂
אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם ואשמח כמובן, אם תשתפו אותו הלאה למי שאתם חושבים שהוא יכול לעניין או להיות לעזר.
לשיתוף מוזמנים ללחוץ על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
תודה לך יערונת אהובה. גם תוך כדי הכתיבה.. הלב דופק ונזכר, הרגשות ההם כבר מזמן לא כאן, אבל כנראה שאי אפשר להוציא אותם מהמערכת. זה טמוע עמוק בפנים והשיתוף והתגובות עוזרים להוציא קצת מזה החוצה. תודה שבאת לקרוא ולהגיב. אוהבתותך 🙂
I’m just learning to know you (recently subscribed) and I got so touched by this post
Your journey to motherhood wasn’t easy but I’m sure it was totally worth it
Enjoy your beautiful family and I’m wishing you health and happiness wherever life will take you
עוד מעט כבר ספטמבר 2015
עוד מעט הם בני חמש
מעשה יומיום את חולקת עם העולם (איתנו) את רגעי הקסם שלהם
והם אכן מקסימים
הדרך הקשה שעברתם עד אליהם –
אני יודעת בלב שהיתה שווה את התוצאה היפהפייה, המדהימה הזו
שהיא – הם, השניים
וגם אתם השניים
חן תודה אהובה. לקח לי זמן להגיע לכאן.. התוצאה שווה ומכופלת. הצלקת לעולם תישאר איתי וההערכה על מי שהם ומה שהם הביאו והכניסו לחיי היא בלתי ניתנת להסבר במילים, אולי קצת.. כמו שכתבתי בפוסט אבל מה שיש בלב.. זה עוד כל כך הרבה יותר גדול מזה 🙂
קוראת וקוראת אותך. ומתרגשת כל פעם מחדש. איזה דרך עברתם. כל הכבוד זה צירוף קליל לעומת עוצמת המסע והחוויה שעברתם. אבל באמת מי כמוכם ראויים להיות הורים. תמשיכו להשקיע ולקצור פירותם באהובים המקסימים! באהבה ממני
מרגש עד דמעות. זכית בילדים מקסימים והם זכו בהורים מדהימים ??
תודה רבה יקירתי! שמחה שקפצת לכאן לקרוא ולהגיב 🙂
עצוב, מרגש ומשמח, כתוב פשוט מקסים, קראתי בבוקר ועכשיו שוב…כל הכבוד לך על האומץ לשתף!
תודה רבה ליהי. באמת יש פה את כל הרגשות מעורבבים לפעמים כמעט ללא אבחנה בזמן אמת.. 🙂 תודה שקראת והגבת!!
ממי את גורמת לי לדמוע מתוך הזדהות..מתוך אושר ושמחה גדולה..מתוך כאב והתמודדות… והכנות שלך והשיתוף שלך הם פותחים את הלב
תודה לך יערונת אהובה. גם תוך כדי הכתיבה.. הלב דופק ונזכר, הרגשות ההם כבר מזמן לא כאן, אבל כנראה שאי אפשר להוציא אותם מהמערכת. זה טמוע עמוק בפנים והשיתוף והתגובות עוזרים להוציא קצת מזה החוצה. תודה שבאת לקרוא ולהגיב. אוהבתותך 🙂
I’m just learning to know you (recently subscribed) and I got so touched by this post
Your journey to motherhood wasn’t easy but I’m sure it was totally worth it
Enjoy your beautiful family and I’m wishing you health and happiness wherever life will take you
hug
Ray,
So Happy to read your comment read and words, and happy that you are here 🙂 THANX a lot. hugs back.
עוד מעט כבר ספטמבר 2015
עוד מעט הם בני חמש
מעשה יומיום את חולקת עם העולם (איתנו) את רגעי הקסם שלהם
והם אכן מקסימים
הדרך הקשה שעברתם עד אליהם –
אני יודעת בלב שהיתה שווה את התוצאה היפהפייה, המדהימה הזו
שהיא – הם, השניים
וגם אתם השניים
חן תודה אהובה. לקח לי זמן להגיע לכאן.. התוצאה שווה ומכופלת. הצלקת לעולם תישאר איתי וההערכה על מי שהם ומה שהם הביאו והכניסו לחיי היא בלתי ניתנת להסבר במילים, אולי קצת.. כמו שכתבתי בפוסט אבל מה שיש בלב.. זה עוד כל כך הרבה יותר גדול מזה 🙂
וואו. רק עכשו גיליתי את הבלוג שלך וזה הפוסט הראשון שקראתי. כל כך שמחה שהצליח לכם!
התרגשתי מאוד.
תודה רבה רבה רעות, שמחה שבאת וגילית את הבלוג ושמחה שזה הפוסט הראשון שקראת, יש בו לדעתי המון דברים שהובילו איכשהו את כל הדרך.. 🙂
קוראת וקוראת אותך. ומתרגשת כל פעם מחדש. איזה דרך עברתם. כל הכבוד זה צירוף קליל לעומת עוצמת המסע והחוויה שעברתם. אבל באמת מי כמוכם ראויים להיות הורים. תמשיכו להשקיע ולקצור פירותם באהובים המקסימים! באהבה ממני
את נשמעת אישה מדהימה ואמא מהממת, איזה כיף לתאומים שלך שבחרו בך מכל האמהות בעולם. אני אמא טריה והצלחת לרגש עד דמעות. שמחה על הסוף הטוב שלך
פוסט מרגש ומדמיע בצורה יוצאת דופן. חיבוק ענק.
וואו הגר כמה אומץ וכנות יש בך. איזה כיף לראות את הסוף הטוב של הסיפור שלך. שום דבר לא מובן מאליו…