.Hello. Goodbye. Hello

הרבה שירים מלווים את התקופה הזאת שלי. בכלל אני אוהבת שירים וסיפורים ומילים וזוכרת תקופות לפי השירים שליוו אותן.

בחרתי לפתוח את הפוסט הזה עם מילים מתוך השיר You Say Goodbye I Say Hello של הביטלס, כי בעיניי הן אומרות הרבה על נקודות מבט בחיים. על איך אפשר להסתכל על רגעים וסיטואציות מזויות שונות ולראות דברים אחרים.

 

 

(תחילת) דצמבר.
יום. אפור. גשום.

הצפה בסטודיו. החלונות. הקירות. הרצפה. הציוד היקר. ו(אולי בעיקר) הנפש. שלא מאמינה שזה קורה לה שוב. שוב נזקים. שוב (המון) כסף. שוב בריחה (של האחראים) מאחריות. ומוסר.
חודש. ועוד חודש עבר.

 

(סוף) ינואר.
בוקר.

הדלת נפתחת. שביב של תקווה לפני שהיא שוב תסגר. מהר. קיבלתי מכה בבטן. חמש דקות מאוחר יותר קיבלתי עוד אחת. הראשונה הכאיבה לי מאוד. השניה נחתה על קרקע שפופה בין כה וכה וכאבה פחות.

 

צהרים.

בלי להכנס לפרטים. כשאנשים קטנים עושים צל גדול, נדמה. שאפילו באמצע היום, בין איבוד נשימה. ליציאה מהדעת. לרגע השמש שוקעת. אני פותחת חלון. והיא. היא עדין תלויה בשמים. כאילו אומרת שניה. שתי כוס מים. רגועה. מחייכת. נוצצת. בזמן שאני מתפוצצת.

 

 

ערב.

כינוס ישיבת חירום. האיש ואני. ישיבה של גדולים. נתונים יבשים. חסרונות. יתרונות. לא להתעלם מרגשות. מקציבים 24 שעות לקבלת החלטות.

 

לילה.

רגש והגיון. ריקוד שלא נגמר. הרגש אומר דבר אחד. ההגיון פוסל אותו מיד. הרגש מטפס במעלה הגרון. והדמעות לוחשות הגיון. הגיון. לא מצליחה לישון. מתהפכת בשעות הקטנות. צוללת לרגע. חולמת חלום. מתעוררת בבהלה. שוב הכל מהתחלה?
אני מתנדנדת. רוצה. אבל מפחדת. לא מצליחה לסדר את המחשבות. עייפה מאכזבות. יודעת שלכל החלטה יש מחיר. שהזמן קצר. צריכים להחליט. לבחור. דרך ושביל ובעיקר מקום. (להמשיך) להגשים חלום. נגמר היום.

 

 

ערב למחרת. החלטות.

יושבים. מתדיינים. נזכרים בחלומות ישנים. מבינים שזאת הזדמנות. ואולי גם סימן. ומחליטים שהרגע הזה הוא בדיוק נקודת הזמן. בחוץ סוער וקפוא וסגריר. ובכל זאת בחושך מנצנץ אור בהיר. הלב יודע את מה שהראש עוד לא הפנים. פותחים יומנים.

 

מנהרת (בלי) זמן. מסע (שלא היה, לפחות לעכשיו) מתוכנן.

 

שלושה חודשים למצוא סטודיו. ועוד שלושה מקום לגור. חצי שנה. להעביר. סטודיו. בית. ילדים. לבטל. בית ספר. לרשום. חדש. להכין. לבנות. לקנות. בנקים. עורכי דין. מי היה מאמין. להקים. לחתום. לשפץ. להתייעץ. לפעמים לעלות. לפעמים לרדת. מהעץ. לשמור על סדר היום. העסק. לקוחות. כוחות. לימודים. המון יעדים. וזוגיות. לא נושמים. והחיים.

חלוקת תפקידים.

צוות של שניים. יודעים מה מביא כל אחד למסע. אחת חדורת מטרה. משימתית. לא רואה בעיניים. רוצה עכשיו. מיד. אין דחיית סיפוקים. אחד שקול. חוקר. לא מתפשר. יודע איפה אסור להגזים.

 

 

הוא מעט פסימי. היא הצד האופטימי. הוא דואג. משימות. תקציב. עבודה. בי"ס. ילדים. פוחד שנהיה אבודים. היא יורה חיצים. מסמנת מטרות. ויעדים. רצה למרחקים. הוא מבטיח לבוא בראש פתוח. היא מבטיחה לרומם את מצב הרוח.
לכל אחד יש תפקיד. כשהיא על ההגה. לא עוצרים. היעד ברור וצלול. וכך גם המסלול. זה החיים. לא עוד טיול. כשהוא מחליף אותה כדי שתוכל לנוח. תפקידו לבדוק שהם בשטח בטוח. וגם מיקום וכלים. ואם צריך. להאט. לחשב מסלול מחדש. לנווט. להכין תוכניות מגירה. לשמור על נשימה סדירה.

 

 

הוא נבחר להיות שר הפנים והביטחון. היא לשרת החוץ ובית המשפט העליון. היא על סימון מטרות, הטלת כידון ויתדות. הוא על מחקר מעמיק ו(גם)הטלת הספקות. היא על הלו"ז. יצירת הקשרים. נסיעות. בדיקה בשטח והעלאת סף המתח. הוא על בדיקת נתונים ועדויות. על רישומים. סדר ומה שנופל בין הכסאות. היא מגיעה לקצה. ממוטטת. קורסת. גמורה מעייפות. הוא אחראי על הפוקוס. הרציונאל. ועל השפיות. אחראי להרים. שלא נגזים. מופקד על הדופק ולסמן את האופק.

 

חודשים שאנחנו לא ישנים. לילות לבנים. אי (של) שקט. אי (של) וודאות. אי (של) שפיות. ריצה מטורפת. קו הסיום מטושטש. וכמו בסרט.
רגע.
קאט.

 

 

בצורה מופלאה. שניה לפני שהמחוגים נושקים זה לזה והקוקיה עוד רגע תקרא בקול. בדיוק מטורף של הזמן. קורה הלא יאומן. חתיכות פאזל חיי וחיינו הפזורות בדרכים. נאספות לתמונה אחת. בהירה. וברורה.

 

כפר סבא.

היית לי ועדיין את. הרבה כל כך. אני אדם שמתאהב מהר. את היית סיפור אהבה משובח. איתך העסק קם. איתך הוא צמח. איתך בניתי. איתך פירקתי ו(גם) בניתי שוב. בך מצאתי עוגן וחוסן. בך קשרתי קשרים שהם לנצח וילכו איתי תמיד. יש בך אנשים, נשים ועסקים נפלאים שאני אוהבת ומעריכה מאוד. בך זרחה לי השמש כל בוקר כשצבעתי קירות בורוד.
בטל של הבוקר צעדתי שנים. בין הקשתות בשמים לבין הקשתות שלך. איתך בכיתי ימים רבים ולילות. כשלא יכולתי להכיל עוד כאב. איתך העזתי לחלום ולקוות בלב. אותך עזבתי כבר פעם. לא מרצון. וקצת בדיכאון. וחזרתי אלייך שוב. מחוייכת. מפוייסת. ובהריון.

 

 

איתך שמחתי. עפתי. הגשמתי. רקדתי. בגשם. ברוח. וגם בשרב. בך מצאתי רעש. ושקט. והשראה מזהב. אצלך נולדו לי שני חלומות גדולים גדולים של החיים. ו(גם) שני עסקים. ועוד מליון חלומות קטנים. את לנצח תהיי המקום בו ילדתי ניסים.
אני עכברת כפר שהגיעה לעיר בטעות. פעם. פעם. כשחיפשתי חיים עם משמעות. שש שנים בגבעתיים. שגם לה שמורים הגשמת חלום או שניים. וכמעט עשור איתך כפר סבא שלי. קוראים לך כפר. אבל את עיר לכל דבר. ואני. אני מתגעגעת לחצר ולחוץ. כמו בקיבוץ. מתגעגעת להתגלגל מצחוק. על דשא ירוק. לא מאמינה שאני אומרת לך. שאני עוזבת אותך.

 

 

חשבתי שאהיה פה לנצח. אבל גם ידעתי בתוכי שלא. ועכשיו אני אורזת את כל מה שנתת לי. בנייר עטיפה. קשור בסרט חיי. סרט מתוק. ונוסעת מפה. לא רחוק. מתקרבת למחוזות ילדותי הראשונה כדי לגדל בה את ילדותי השניה. ולבנות בית לאהוביי. האיש וילדיי. העסק הוא החלוץ. הוא עובר ראשון. וממשיך באותה המתכונת. רק מחליף את הכתובת. בקיץ נעביר גם את הבית והמשפחה. אחלו לנו דרך צלחה.

 

"מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים 
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים 
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם – 
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"
(אהוד מנור)

 

בנימינה.

כבר כמה חודשים. בשקט. בשקט. מתחת לרדאר. אני והכבישים. בלילות כשכולם ישנים. מסתכלת לשמים. על הכוכבים. ועל העננים. מתהלכת שמאלה וימינה. על מדרכותייך בנימינה. מטיילת ברחובות. אוספת מראות. צבעים. ומחשבות. הקור מקפיא. חודר לעצמות. האם נועדנו זו לזו? האם אנחנו מתאימות?
את החלום הרטוב. שמעולם לא העזתי להגיד בקול רם. לא לעצמי ובטח שלא לעולם. דרכים מוזרות הובילו אותי אלייך. ואני נמשכת. סקרנית. והולכת אחרייך.

 

 

אחרי חיפושים אין ספור. מצאתי את שחשקה נפשי והבינה. אני רוצה להיות בך בנימינה. מצאתי אצלך פינה חמה. סטודיו. מהמם. וקסום. וגדול. שיכול להכיל אותי יחד עם כל המכלול. עם חדר ישיבות ומקום להרצאות וסדנאות, כזה שאפשר לעוף איתו ולגלות. מצאתי גם בית. חמים ונעים. עם דשא. חצר קטנה. וגינה. שנוכל להשקות כל השנה. לגדל בה עוד חלומות. ופרחים. ולהזמין אורחים.
את חדשה לי. מוזרה לי. השבילים. הבתים. העסקים. הסביבה. האנשים. הטעם. והריח שלך כל כך שונים. רוצה לאהוב אותך. לטרוף אותך. להבין. להכיר. עזבתי בשבילך עיר. באתי אלייך בסערה. רוצה להתכרבל בך. ושתאהבי בחזרה.

 

"זו ילדותי השניה, 
מה שתתני לי אקח. 
זו ילדותי השניה, 
איתך. 
זו ילדותי השניה, 
עול השנים כבר נשכח. 
זו ילדותי השניה, 
ליבי נפתח."
(אהוד מנור)

 

אנחנו עוד פה (המשפחה) מסתובבים. בחודשים הקרובים. קצת אורזים. קצת על ארגזים. גוזמים שורשים. נרגשים. עכשיו רק נשאר. לגלות מה צופן המחר. להגיד שלום. ושהיה טוב כל כך. תמיד אוהב אותך. היית טובה אלי. היית טובה לאיש. טובה לילדים. תודה לך כפר סבא שהיית לי. ולנו. קן חמים ונעים. תודה לכל מי שהיה והיתה והיו פה לצידי לאורך השנים.
בנימינה. אני, העסק, זינה ודדי שבאים איתי עוד ימים ספורים אצלך. עושים אריזות אחרונות והכנות. סוגרים פינות. מחזירים מפתחות. וקופצים לזרועותייך הפתוחות.

 

 

אחרי פסח נפתח מחדש את הדלתות. בנתיים אנחנו שותלים זרעים. מעצבים ומשקים פרחים חוויות וממשקים.
העוגיות והקפה עלינו. מוזמנים לבקר במעוננו.
אל תחכו להזמנה, פשוט תקפצו לכוס קפה ותגידו שלום 🙂
(וגם מועד השקה יגיע בקרוב)

 

 

—♥—
את הפוסט הזה מלווים המשפטים שלי שמובילים אותי קדימה. נותנים לי כוח ועושים לי לחייך. משולבים באיורים קסומים ומשובחים מעשה ידיה המופלאות של זינה דורמן אהובתי, המעצבת והמאיירת המהממת שלנו. בקרוב תושק מהם גם סדרת גלויות להשראה לבית ולמשרד. שווה להשאר מעודכנים.

 

—♥—
בקרוב אעלה גם את פוסט המעבר עצמו עם תמונות של הסטודיו המהמם החדש וגם תאריך השקה רשמי.
ובנתיים כמה תודות עמוקות ואוהבות.

 

 

תודה ראשונה וענקית לשניים שהולכים איתי דרך ארוכה ומשמעותית. שעדים לחלקים היפים וגם הפחות יפים בחודשים המטורפים האלה. ששומעים את השגעונות שלי. החלומות. ונותנים כתף ויד והרבה יותר. הראשונים שקיבלו את הבשורה ועמדו לצידי בחיוך ועם המון אנרגיות טובות שעזרו לי לעוף ובאים איתי עד בנימינה. כל כך לא מובן מאליו. זינה ודדי. אוהבת אתכם. אתם צוות זהב.
ולך זינה תודה נוספת מיוחדת על ההתגייסות המוטרפת לאייר את הפוסט הזה בזמן אפסי ולתת למילים ולערבול הרגשות שלי כל כך הרבה אור.
תודה לנעמה אורבך שהפכה לאשת סודנו ברגעים אבודים והפכה את התוהו ובוהו לעולם יותר מסודר ונעים. או במילים שכל כך יושבות עליה נכון היטיבה לנו את סימני הדרך 🙂
תודה לכל מי שעזר לי ולנו במרוץ המטורף, במילה, במשפט, באיסוף מידע, ביצירת קשרים, בחיבורים, פתיחת דלתות, קיצור זמנים וכל מה ששכחתי. אני לא כותבת שמות כי יש המון. אתם יודעים מי אתם. וגם אני.
תודה להורים שלי שהוקפצו על ימין ועל שמאל בשעות שרק אני יכולה ולא אמרו מילה.
ולאיש שלי. האחד והיחיד. שאין שני לו בכל מליוני הכוכבים. שמאמין בי ובחלומות שלי לפעמים יותר משאני מאמינה בעצמי ויודע שכשהם באים ברוח סערה כזאת, נשאר רק לחבק, לחייך ולתת את הברכת הדרך.

 

 —♥—
אביב חדש. מקום חדש. שמחה שקראתם. כל כך רציתי לספר כבר.
אני אשמח לתגובות, איחולים, מילים טובות, שתפוני בכל הדברים הטובים שאתם יודעים על האיזור 🙂 
מוזמנים לשתף, להעביר, לשלוח לכל מי שזה יכול לעניין אותו או להאיר את עיניו.
לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה, או פשוט לשלוח את הלינק.
מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com
לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה שווה וגם שמח 🙂
תודה ענקית על שאתם כאן איתי, לא מובן מאליו בכלל, בשבילי זהו לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.
באהבה גדולה 
הגר 🙂

תגובות פייסבוק

תגובות

33 תגובות

  • ליהי רוזנברג הגיב:

    קראתי כל מילה. כמו תמיד את מדוייקת. לא מתפשרת. מרתקת.

    בטוחה שיהיה מעולה. מחכה להשקה ולחיבוק אמיתי.

  • יהודית הגיב:

    קראתי בשקיקה כל מילה.
    הרגשתי את החויה.
    ככ מחכה לסדנא או פגישה.
    בינימינה היא התחלה טובה!
    שיהיה ב ה צ ל ח ה.

  • אורלי קיים הגיב:

    וואוו הגר… קראתי ונפעמתי!
    אני שמחה שהסקת מסקנות בעקבות ההצפות – לפחות יצא מזה משהו טוב:-)
    בהצלחה בבנימינה בסטודיו החדש, אין ספק שזה איכות חיים!

  • איזה יופי של תיאור מדויק של כל מנעד הרגשות שנחווים במעבר כזה.
    ואיזה כיף בבנימינה.
    בהצלחה רבה ובשעה טובה

  • חמוטל ברקן הגיב:

    וואו, המון התחלות חדשות. נפלא! ואני משוכנעת שיהיה נפלא עוד יותר. גם הבית וגם העסק.
    הפוסט מעולה!!!!

  • אסנת ברק הגיב:

    הגר את כותבת נפלא. מעבירה את כל התחושות בקצב הכתיבה המסחרר שמוסיף כל כך למילים עצמן. נשארתי חסרת נשימה.
    לא מכירה אותך אישית אבל הכתיבה כל כך מעבירה מי את שמרגישה קצת שכן… בטוחה שיהיה לכם נפלא במקומכם החדש עם כזו הכנה איך אפשר שלא…
    והאיורים באמת יפיפיים

  • מורן הגיב:

    אנחנו עזבנו את חיפה ברגשות דומים ליישוב קבילתי קטן (ליד כפר סבא 🙂 )
    בסוף הכל זורם, ולטובה..
    בהצלחה, בנימינה נשמעת לי בול!

  • שירה גנני הגיב:

    מרעיש! נשמע כמו שינוי מרגש ונפלא ושכולו לטובה. היום הוא היום להגשים חלומות, כי אתמול כבר עבר ומי יודע מה יהיה מחר. אז היום זה היום ויפה שעה אחת קודם (: אביב שמח ומלא קסם!

  • אילנה הגיב:

    יואו הגר את מדהימה. כל הכבוד על האומץ והנחישות. בטוחה שיהיו ימים טובים. אחותי גם שם בשנה האחורנה. אשמח לקשר ביניכן. יש לה שניים בערך בגילאים שלך ובלי קשר היא מהממת.
    האיורים והפוסט יפה ככ ואינטילגנטי.
    בהצלחה רבה

    • הגר אשחר ניר הגיב:

      תודה אילנוש. בטח שרוצה קישורים. ולילדים בכלל ליגה. מעולה שאת. תודות ונשיקות

  • כרינה ובר הגיב:

    מעניין. את השניה שמבשרת על מעבר לבנימינה. יש לי זוג חברים שעושים בדיוק את אותו המעבר. בכלל, אני שומעת על הרבה מעברים לאחרונה ושולת את עצמי האם זה מגיע לפתחי כי גם בי נושבת איזו רוח כזו שמבקשת ממני לנוע, לצאת למרחבים, לשנות. אני לא נוטה לעשות שינויים מהר ולכן מאוד הזדהיתי עם היומיים האלה שבהם ידעתם שאתם חייבים להגיע להחלטה עכשיו ויהי מה, אחרת זה עשוי להתמסמס.

    מתרגשת איתך ועבורך. מבין המילים שלך, ניכר עד כמה את מתרגשת ושלמה עם ההחלטה. אני בטוחה שהסטודיו והבית והחצר החדשים יזרעו אלפי זרעים חדשים של יצירה, אהבה וזכרונות חדשים.

    • הגר אשחר ניר הגיב:

      תודה כרינה. גם אני ברגע שפרסמתי את הפוסט הזה לא מפסיקה לקבל משבי רוח של עוברים לאיזור ושל מתלבטים בדרך. מעניין. גם אצלנו המחשבה היתה שם תמיד, אבל לא מספיק רצינית כדי לקחת אותה ולעשות איתה משהו. ואז היינו חייבים להחליט וזה בא פתאום. יאללה בואי גם, יהיה מהמם. מחכה לך בלי קשר, עם ובלי מעבר 🙂

  • הגר היקרה, האהובה. קראתי את הפוסט לא פחות משלוש פעמים, בכל פעם בנשימה עצורה. למרות שידעתי "מה קרה בסוף" עברתי איתך את המסע וההרים והתהומות שבדרך בכל קריאה. אני מבינה כל כך מה את עוברת, כאילו שמו אותי במכונת זמן ללפני שנתיים, כשהכל היה גדול ועמוס מלהכיל. כשהמרחק הזה של 40 דקות נראה כמו הר ענקי ובלתי עביר, שכל כך רוצים להיות כבר אחריו. אני מאחלת לך שבנימינה תחבק אותך כמו שפרדס חנה חיבקה אותנו, בידיים פרושות ובעיניים פקוחות לרווחה. באמת שיש משהו מחבק באזור הזה, אני לא ממציאה את זה. אני 7 דקות ממך, אז אבוא להביא את החיבוק שלי באופן אישי. ואחר כך אני כבר בונה על איזה קפה חודשי בבורקין או באלחנן! יהיי!

    • הגר אשחר ניר הגיב:

      הווווו נהדרת שאת. ואת לא מבינה כמה השיחה שלך אז וגם כל אלה שהיו אחר כך, היו לי לכיוון וסימן ודרך (מעניין למה כל האסימונים של הבלוג שלך מתחברים כחושבים על זה) ובזכות אותה שיחה המהלכים הונעו בדיוק מטורף של הזמן והספקים הזויים. אני מחכה מאוד לקפה איתך ובכלל לאיזור הזה, שהוא סוג של להתקרב לבית המקורי שלי בכלל. מוזר ומרגש. תודה עלייך ועל הכל. חכי אני באה 🙂

  • וואו הגר, את כותבת כל כך יפה , כל פעם מחדש אני נפעמת מהיכולת שלך להכניס בקלילות כאלה חרוזים לטקסט והאיורים של זינה פשוט מדהימים. שיהיה לכם הרבה בהצלחה בבנימינה נשמע מקום מקסים לילדות שניה .

  • ליאת רסיין פרי הגיב:

    איזה כיף זה התחלות חדשות!
    שיהיה המון הצלחה, מסקרן לראות את הפוסט הבא, הסטודיו החדש…
    אמנם אנחנו לא מכירות אבל הצלחתי להרגיש את ההתרגשות שלך עד לפה ולהתלהב מהסינרגיה שיש לך ולאיש שלך ☺

  • קרן בר הגיב:

    איזה צמרמורת. פוסט מרגש, כתוב יפייפה. מגלה קצת ועם זאת, אומר את הכל. אני כל כך מבינה את הפרידה מכפר סבא, אני חושבת שזו עיר שאוספת אותך אליה קרוב, עיר שקורים בה ניסים ושנכנסת עמוק ללב.
    מאחלת לך בהצלחה בדרך החדשה. לא נראה לי שאת זקוקה לה..

    • תודה קרן. זה נכון. בכפר סבא גיליתי עולמות ומצאתי אוצרות ואנשים שהם נכס לחיים. הפרידה קשה כי אני אדם שנקשר.. לאנשים. למקומות. המזל שבעידן שלנו הרבה יותר קל לשמור על קשר 🙂
      תודה גדולה על האיחולים. תמיד טוב לשמור כמה כאלה לדרך.

  • רוית הגיב:

    מקסים ומרגש. שזרת מילים בכזה דיוק ותיאור מופלא של תהליך שינוי. אנחנו אמנם מכירות רק דקותיים (עדיין לא נזכרתי מתי ואיך נפגשנו פעם מזמן) אולם אשמח לחגוג איתך 🙂 בכיף ובהנאה ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *