יומולדת. רכבת. הרים. ומשאלות הלב

38 שנים מאחורי.
נכון לאתמול בשעה 21:15 (נדמה לי) בערב.

לפני שנה כתבתי את הפוסט יומולדת חשופה. עברו שנתיים מאז. נחשפתי. חשפתי. פתחתי כמה סנטימטרים לצוהר הפרטי שלי ולחוויה הקסומה והמטלטלת (באופן חיובי) שעברתי במהלך הצילומים לפרוייקט חשופה של איילת לנדאו. איילת ראתה בי את מה שאני לא הצלחתי לראות בעצמי וקילפה ממני שכבה דקה של אבק ומחסומים. משהו טוב קרה שם בדצמבר לפני שנתיים. ומאז הרבה רוחות נשבו פה.

בימים אלה הופך הפרוייקט לספר של המון נשים נפלאות שעברו תחת עדשת המצלמה והעיניים הכל כך יודעות ומבינות של איילת. כל אחת עם הרגע שלה. הפריים שלה והסיפור הפנימי שלה. שמשתקף שם בתמונות. בסוף הפוסט גם ארשום איפה ואיך אפשר לראות את כל היצירה המדהימה הזאת.

קצת לפני תחילת השנה הזאת. הרגשתי שעליתי על רכבת הרים בלי מעצורים. ביקשתי לרדת. אבל היא. בשלה. טסה לה. נוסעת. כמו משוגעת. רגע. רגע. אני צועקת לה. תאטי. תעצרי. תני לנשום. מה עם התוכניות? הלו”ז? המסלול? מה עם הנוף? לעזעזאל. תני שניה להסתכל. בכלל לא קניתי כרטיס. מי אחראי פה? אני לא רוצה להיות כאן. ירדת מהפסים. מה החלק שלך במערכת היחסים? ולמה חשוך פה כל כך? תדליקי פנסים. הרגשתי שאני נזרקת מצד לצד. בדהרה. בלי בקרה. זועקת לעזרה. וכנראה שבכל זאת קצת זה עזר. כי מתישהו באמצע של החצי השני הרגשתי שהיא נרגעת. השנה. והרכבת. שהיא מאטה את הקצב. חוזרת לעצמה. הסתכלתי סביב. ראיתי שאני לא לבד. הרבה אנשים היו שם. וגם כמה במיוחד. אולי שמעו שצעקתי.. והושיטו לי יד.

פחות או יותר אז. כשהאיזון החל לחזור. חגגתי לסטודיו יומולדת שמונה ולבלוג יומולדת שנה. וכתבתי להם (ולי) פוסט חגיגה הביכורים שלי.ו(גם) מזל טוב כי אם כבר יש תאריכים וציוני דרך אני ממש משתדלת לעצור לרגע. לחשוב מה היה ומה עוד יהיה ולהגיד תודה.

כשהייתי קטנה. ופחדתי לעשות כל מיני דברים. אמרתי “לא רוצה” או “לא יכולה”, “לא מסוגלת” לפעמים בכעס. לפעמים בדמעות.. ואז. אבא שלי היה מתכופף אלי. מסתכל לי בעיניים ואומר לי בשקט: את לא חייבת. תבחרי לבד. אבל תזכרי דבר אחד. מי שלא עולה על הסוס. לא נופל ממנו. לא כואב לו. הוא לא מקבל מכות. לא נפצע. אבל הוא גם לא לומד לרכב. הוא תמיד יהיה האחד. שישאר להסתכל מהצד..

היום יש לי יומולדת.
זאת לא היתה ה-שנה שלי במניין השנים. אבל נזכרתי שאם רק אני רוצה מספיק (ואני הרי תמיד רוצה). אני יכולה להזיז בניינים. ושלתחזק אותי 38 שנים זו חתיכת הצלחה. שכל טעות. היא שיעור ויש לה משמעות.

הזזתי כמה בניינים מאז הרכבת. אני חושבת. לקחתי החלטות. אבל. אני רוצה עוד. המון דברים. באמת. יש לי עיניים גדולות וחלומות. ואומרים שיומולדת זה זמן טוב להביע משאלות.

השנה אמורים היו התאריך העברי והלועזי שלי להתאחד. ככה אומרים. פעם ב-19 שנה. אמורים. אז מה. עובדה. אצלי זה לא קרה. כמו הרבה דברים שלא הסתדרו לפי הכללים בחיים.. גם המספרים שלי לא ממש ממושמעים. בנתיים עשיתי רשימה של 19 (עשיתי של 38 אבל 19 שאני אכתוב כאן) איחולים עצמיים. נכון. זה המון. אבל עם קצת כוח רצון..

אז מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה?

1. לנשום עמוק.

2. להפסיק לפחד מהפחד.

3. לכתוב יותר. גם עבור אחרים. בתשלום. גיליתי שאני נהנית מזה. שזה עושה לי (וגם לאחרים) טוב. על מה? אני יכולה לכתוב על עיצוב, על תהליכי זהות ומיתוג, על מערכות יחסים בין מותגים לקהל שלהם. על חשיבותו ותפקידו של הויזואל. על נייר ומוצרים מנייר, על טכנולוגיות חדשות ומעניינות. על קריירה עצמאית, על בניית עסק מאפס, על אמהות בכל מחיר, על פוריות של הנפש. וגם של הגוף. על סבלנות ואמונה וזוגיות והחיים וכל מה שקורה באמצע. ועל עוד המון המון דברים.

4. ללמד. אני רוצה להעביר ידע. לספר לכל מי שרוצה את כל מה שאני יודעת. זה בוער בי כבר המון זמן. והשנה אני מרגישה שזה הזמן שלי. שאני בשלה ומוכנה ויכולה. זה יכול להיות בבתי ספר לעיצוב. לקבוצות של מעצבים בתחילת או באמצע הדרך. בלוגרים. בעלי עסקים שרוצים ללמוד ולקבל כלים איך לטפח ולפתח את המותג שלהם.

5. לעלות על הבמה (כן. כן על הבמה. היא יכולה להיות מתודית מבחינתי) ולהשמיע קול. יש לי מלא מה להגיד. לא אני לא ממש “מרצה” אבל עד לפני שנה וחצי גם לא הייתי בלוגרית ולא חשבתי שאני יכולה.. 😉 וכן. עכשיו אני רוצה.

6. להמשיך לקבל לקוחות מופלאים שבוחרים ללכת איתי יד ביד וסומכים עלי שאדע להוביל אותם נכון במסלול מציאת ועיצוב זהות המותג שלהם. בניית חוויה כוללת פיזית (מוצרי שיווק, אריזות, נקודות מכירה) ודיגיטלית (אתרי אינטרנט, אפליקציות וממשקים דיגיטליים). באיזה תחומים? חברות מזון, קוסמטיקה, טכנולוגיה, אופנה, ביוטי, לייף סטייל, חברות גדולות, עסקים קטנים ובינוניים. נותני שירות. מעצבי פנים. אדריכלים. קונדיטוריות, בתי קפה, ייקבים והיד נטויה. עם מי אני אוהבת לעבוד? עם אנשים שאוהבים אנשים. שאוהבים עיצוב. שסומכים על הידע המקצועי שלי ושל המעצבים המופלאים שאיתי. כאלה שמבינים שכשהם נכנסים בדלת אנחנו הופכים לצוות. שבאים עם ראש פתוח והרבה ניירות ריקים. שרוצים (אבל באמת) להרקיע שחקים. שלא מפחדים להשקיע. להפתיע. להיות מובילים. לפרוץ גבולות ולסלול שבילים.

7. להמשיך ולפתח את תחום חווית המשתמש שנכנסה מאוד חזק בשנה האחרונה לסטודיו.

8. להוציא לפועל לפחות עוד שני מוצרי נייר שווים ומשגעים שיושבים בקנה ומחכים בסבלנות כבר כמה חודשים. ועוד כמה פרינטבלס שעושים חשק ומעוררים חושים.

9. להיות קצת (קצת) יותר מסודרת. (סעיף זה מודגש וגם מוקדש לאמא שלי שמאחלת לי את אותו הדבר :))

10. להיות קצת יותר עם האיש שלי ולצאת (קצת) יותר.

11. להיות עם הילדים קצת יותר.

12. לפגוש את ההורים שלי קצת יותר.

13. לפגוש את האחים והאחיינים שלי קצת יותר.

14. לפגוש אנשים שאני אוהבת (ואוהבים אותי) קצת יותר.

15. לחזור שוב ללמוד. זה עושה לי טוב. מעורר אותי. גורם לי לחשוב.

16. לפתח עוד את הבלוג. לכתוב יותר. פוסטים מקצועיים. לפתוח קבוצה שתהווה קהילה שרוצה לשמוע עוד. על מותגים. על החיים ועל פיתוח מערכות יחסים.

17. לאחד (וגם להמשיך לפתח ולטפח) נכסים דיגיטלים ולבנות אתר חדש לסטודיו כמו שמגיע לו. ולבלוג. ולחנות מוצרי הנייר. או לה. זאתי. הסנדלרית שדואגת לכולם אבל בעצמה קצת הולכת יחפה.

18. לנסוע עם עצמי למדבר.

19. להגשים בין 3-8 (לפחות) דברים ממה שכתבתי כאן. להסתכל בשנה הבאה על הרשימה. שסיימתי בלי נשימה. ולהגיד לעצמי. תשמעי. אחלה חלומות היו לך. מזל שרשמת. שהעזת. שהתאמצת. שלקחת ל(תשומת) הלב. ובעיקר. מזל שעשית. תמשיכי תמיד לעשות. עובדה. תראי כמה דברים התגשמו בשנה הזאת.

וכל התודות. על היום הזה שהיה. על הברכות. האיחולים. החיבוקים. המילים. בהמשך. רק אומרת שהתרגשתי ועדיין מתרגשת עד הנימים של הלב.

 —♥—

כמה תודות קטנות ואוהבות:

תודה למיכל מנור מהבלוג רואה עולם שבזכותה הפוסט הזה עבר מהפייסבוק גם לכאן, כדי שיהיה אפשר לעקוב 🙂

תודה לענבל שראל שבלעדיה לא היו לי מספיק סוכרים כדי לכתוב אותו ולראיה התמונות שכאן למעלה. והנה גם לינק שענבל שלחה לי למתכון פאי תפוחים אמריקאי מבושם המטורף שזכיתי לו בדמות הדבר האמיתי. ותאמינו לי הוא טעים כמו שהוא נראה טעים. אתם ממש רוצים כזה עם כדור גלידה בצד, ליד האח ושמיכת הפוך ואתם מסודרים לכל החורף.

וכמו שהבטחתי, כמה מילים על פרוייקט חשופה של איילת לנדאו, שעולה מדרגה וכמו שכתבתי בהתחלה והוא הופך לספר. ספר שמאגד בתוכו מסע מרחיב לב ונפש. של צילומים. ונשים. ורגעים. הפרוייקט נמצא בהדסטארט שהעלתה איילת. יש המון תמיכה ואהבה באויר ומתנות שוות במיוחד לתומכים.
מזמינה אתכם להכנס לעמוד הפרוייקט, לראות, לקרוא, ולהיות חלק מדבר גדול ומרתק.

 —♥—

וכמו תמיד, שמחה מאוד לפגוש אתכם כאן, מתרגשת מכל אחד ואחת. שקוראים. שמגיבים. שכותבים. וגם הפעם אשמח לראות ולקרוא את כל מה שיש לכם לספר לי.

לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה, או פשוט לשלוח את הלינק.

מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com

לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה שווה וגם שמח 🙂

תודה ענקית על שאתם כאן איתי, לא מובן מאליו בכלל, בשבילי זהו לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.

באהבה גדולה ♥
הגר 🙂