אריזת חיי :)

אני והאיש שלי לא בדיוק רומנטיקנים חסרי תקנה. או אם נדייק אנחנו חסרי תקנה ורחוקים מלהיות רומנטיקנים. ככה יצא. אף פעם לא פיזרנו זה על זו לבבות. פרחים קיבלתי ממנו פעם אחת בחיים וגם זה היה במקרה. אנחנו שנינו אנשים של מילים ושל מעשה ופחות של חומר. לא שהייתי מתנגדת מדי פעם ככה לאיזה מחווה שכזאת. אבל כבר מזמן הבנתי שאת המתנות שלי, אני קונה בעצמי ושולחת לו אס.אמ.אס של תודה ואיזה חמוד אתה שחשבת עלי. והוא מחזיר, באמת חשבתי איך ידעת? (באמת חמוד מצידו :)). פוסט על זוגיות. על חברות. על חתונה. על עיצוב. על אריזות (במובן מסויים). על בשלות ועל החיים. ביחד.

אז. חתונה. עיצוב ומה שבינהם.

לא מיהרנו אז לשומקום, אבל איכשהו הגענו לשלב הזה. שכולם סביב התחילו להתחתן אחד עם השני. ופתאום נפל איזה אסימון כזה, שהתבגרנו. שהנה אנחנו שייכים לעולם הזה של ה”גדולים”. וזה חתיכת אסימון.. בשביל מי שהעולם גם ככה לא תמיד כל כך ברור לה. וככה, לא הרבה זמן אחרי נפילת האסימונים, היא הגיעה. החתונה. החתונה שלנו היא סוג של הזיה משעשעת. שהתרחשה כמעט במקרה. למרות שידענו שמתחתנים משהו 9 חודשים לפני החתונה (כן.. להציע, באופן מוזר, הוא דווקא הציע בצורה מאוד ברורה). התאריך עצמו.. הגיע מהר משחשבנו.

במרחק הזמן, ניתן לראות קשר די ישיר בין מי ומה שאני היום ובין מה שהתנוסס על גבי ההזמנה שעיצבתי אז. FREGILE זה מה שהיה כתוב שם, “שביר”.. כמו שכתוב על גבי הארגזים שמכילים חפצים שבירים כשאורזים ועוברים דירה. התנוססו עליה אייקונים שמתארים את מעגל החיים “המתבקש” מהישראלי המצוי. נולד תינוק, הוא גדל, גדל עוד קצת, צבא, טיול, לימודים, בן זוג, חתונה, ילדים וחוזר חלילה. הרגשתי אז שאני “נכנעת” למוסכמות החברה.. אני להתחתן? זה הרי אומר לעשות כמו כולם. ובכל זאת. מסתבר שאמרתי כן. וזה מה שעשיתי. וזו היתה דרכי להביע את מורת רוחי מהעניין.

העיצוב היה בצבע שחור, על גבי נייר קראפט, ממש כמו בארגזים החומים שאיתם עוברים בתים. היו לא מעט אנשים קרובים שהרימו גבה. אמרו שזה לא חגיגי. שמה פתאום לרשום על הזמנה לחתונה “שביר”? ואיזו מן בחירה מוזרה. אבל אני? אותי זה הצחיק. אני הרגשתי שהחתונה היא מן סימן לאריזת חיי. סימן “שביר”. משהו שצריך לשמור עליו טוב טוב בארבע ידיים. וכך גם היתה מעוצבת כל החתונה. שבירה. ושמחה.

רק שקצת נסחפתי עם כל העיצוב הזה והגיע הרגע ואופס.. כמעט שום דבר ממה ש”צריך” לא באמת היה מוכן. מהר מהר הפעלנו את כל יכולות האילתור שלנו (ומסתבר שאנחנו די טובים בזה).

אז. אמצע שומקום וכמה דברים של הרגע האחרון

התחתנו באורווה שליד הקיבוץ המהמם שלי לשעבר (לשעבר קיבוץ ולשעבר שלי) שתמיד אהבתי ואני תמיד אוהב. הוא מסמל בשבילי בית ושייכות והיה נראה לי הכי טבעי שכל הדבר הזה יהיה שם. זה לא אולם. זה לא גן אירועים. מין שומקום מקסים שהכל צריך לארגן לבד, בדיוק כמו שאני אוהבת. עשה זאת בעצמך. נעזרנו במפיק, האחד והיחיד באמת שיכול היה להבין את רחשי ליבנו השוקקים לצניעות, לתמימות ולהרבה טבע, אודי כליפה, דבש אירועים בטבע, שעשה איתנו מסע קסום אל הנפש ואל מה שבסופו של יום גם לאנשים כמונו שרחוקים מעולם המושגים החתונתיים המקובלים, היה יום מרומם ומרגש בשיאים שלא צפינו.

את השמלה קניתי (או יותר נכון התחננתי על נפשי שיתפרו לי) שלושה ימים לפני החתונה. את השיער והאיפור שלי הצילה ברגע האחרון חברה טובה שהוקפצה בצו חירום לתקן את השמות שעשה ספר שלא באמת קבעתי איתו אבל הלכתי להכי קרוב שהיה, בגלל לחץ חברתי של “מה??? את לא עושה עיצוב שיער??”. לאאאאא. לא עושה. ואחרי החוויה הטראומתית ההיא, אני גם כנראה לא אעשה. והיא בידי הקסם שלה החזירה את תלתלי (וגם את נפשי) הסוררים (והסוררת) למקום מבטחים.

צילומים ארגנו ברגע האחרון וכמובן שאיחרנו לחתונה של עצמנו.. ככה שיש לנו אולי 7-8 תמונות מהרגעים של הלפני.. שלי ושלו ככה יחד. רק אני והוא. באמת לא חשבנו שלתעד את עצמינו זה דבר כל כך משמעותי. על אלבום חתונה בכלל אין מה לדבר, הסנדלר הולך יחף. את הוידאו שלנו לא ראינו מעולם. לרב שלנו היתה זו החתונה הראשונה ואל אף שהוא היה נפלא ועשה את עבודתו נאמנה, החופה היתה מעט משעשעת, לא כל הברגים בה היו מחוברים. ואם לא היתה לנו הוכחה כתובה מהרבנות, בכלל לא היה בטוח שאנחנו נשואים.

בתחילת היום אחרי המספרה (ההיא שהרסה כל תלתל ותלתל), נסעתי רוורס ודפקתי את האוטו. בסוף היום, אחרי שהכל נגמר ונשארנו שנינו לעכל את שהתרחש רק לפני רגע, האיש שלי נסע רוורס והעמיק את מה שאני התחלתי. (ואנחנו נהגים זהירים לגמרי. ולא היתה שם טיפה של אלכוהול. רק לפרוטוקל).

ובכל זאת (ואולי גם בזכות כל זאת) אנחנו סוגרים היום 8 שנים נישואין וכמעט 15 שנה יחד. באש וגם במים. ואהבה עד השמים.

——

היום. מגשימים (מגשימה) חלומות

אנחנו זוג של מחוות קטנות. אנחנו לא צריכים לדבר הרבה כדי להבין אחד את השני (ובכל זאת מדברים המון כשיש לנו טיפה זמן). עברנו לא מעט בדרך המשותפת שלנו ואת המושג “שביר” אנחנו מכירים מבפנים ומבחוץ טוב טוב על החלק השביר שלנו אפשר לקרוא כאן וגם כאן ועוד אחד כאן. ואנחנו כל יום לומדים ולומדים. לתת אחד לשני מרחב לשגעונות (ויש..) ולהתפתחות. מאמינים זה בזו ולהפך בכל רגע נתון ועושים הכל כדי להפוך את החלומות אחד של השני למציאות. גם אם זה אומר להזיז הרים וגבעות בדרך.

האיש שלי לא תמיד מבין מה אני רוצה וגם לא תמיד מבין למה. אבל רוב הזמן הוא נמצא שם. מקשיב. מרים גבה. לפעמים הוא חושב שירדתי מהפסים. או שאולי מעולם לא עליתי עליהם. ובכל זאת נותן גב. יודע לעשות אותי שמחה ומאושרת. יודע שהוא חלק בלתי נפרד ממני ובסופו של דבר נרתם. גם למשימות ההזויות ביותר. כמו זאת 🙂

יום הנישואין שלנו חל ב9.8 והחלטנו הפעם לחגוג ולהעיר חלום ישן נושן ולשחזר כמה רגעים מהיום ההוא. כן, ההוא עם השמלה והלבן, את אותם הרגעים שפיספסנו אז. ככה כמו שאנחנו, שמונה שנים אחרי, עם שני ילדים וקצת נסיון חיים. בא לנו להשתולל קצת. טוב נו.. בא לי. הוא. באופן מפתיע. זרם ואפילו נהנה 🙂

בכלל, נראה לי שיש משהו בבשלות. שני אנשים שכבר עמדו מתחת לחופה פעם. אבל דווקא היום מחוברים עוד יותר לסיבה. ועשינו זאת. לבשנו את מחלפותינו הלבנות. והיינו זה לזו וזו לזה שוב. כמו בראשונה. שבירים. אוהבים. וחזקים.

גם הפעם. לא הכל היה לפי התכנון. גם הפעם היינו צריכים קצת לאלתר. הילדים עפו על הרעיון, אבל ברגע האמת החליטו שקרורקס זה הנעליים המושלמות ביותר לאירוע מסוג זה והבגדים, נו טוב תראו כבר בתמונות. אבל למודי נסיון עצמי כבר מזמן הבנו שאלה הם בסופו של יום החוויות. למדנו לשחרר. לאהוב את מה שיש. לשמוח בחלקנו. חלקת האלוהים הקטנה שלנו על הכוכב הזה. הילדים הם חלק גדול ובלתי נפרד מהמפגש המחודש עם הרגע ההוא והם עשו את היום הזה אפילו עוד יותר שמח ממה שהוא. והיה משפחתי. קסום. טהור. ונפלא.

פגשתי אותו איפשהו בחיים הקודמים שלי, כשעוד לא בדיוק ידעתי מי אני, ומה בדיוק אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. יצא שגדלנו יחד. ועדיין אנחנו כאן. יחד. יש לנו דו. ויש לנו קרב. יש מהים וגם מהיבשה. ויש לנו שגרה שלא תמיד אנחנו מצליחים לשבור כמו שבאמת היינו רוצים. אנחנו משתדלים לשחק ולצחוק ובעיקר להסתכל כאילו כל יום הוא התחלה חדשה. אהבה חדשה. וכל יום מחליטים מחדש להשאר.

ולך איש יקר ואהוב שלי. אתה, שקם לצידי כל בוקר. אתה, שקורא אותי כמו ספר פתוח. בלי מילים. אתה, שהמילים שלו תמיד כל כך חכמות. כל כך נכונות. אתה, שעוטף ומחבק וגם יודע מתי לתת מרחב ולשחרר. לאבא הכי טוב בעולם לילדים שלי. הכרתי אותך כשהיית ילד בן 24 וידעתי מהרגע הראשון שאתה תהיה שלי. עברו איזה 15 שנה ככה ומאז. כל יום שעובר. אני אוהבת אותך קצת יותר. שתמיד יהיה לנו אתמול להזכר בו. היום להנות בו. ומחר לחכות לו.

——

שיר החופה שלנו שמלווה אותנו ותמיד מעלה חיוך (והיום גם הילדים כבר שרים אותו):

גם היום.

אני ואת אז / יצחק קלפטר

לילה, לילה מסביב
כוכבים זרועים בתוך שמיים בהירים
כאן אצלך על המרפסת
האור דולק למטה הרחוב שקט

שנינו יושבים על המזרון עם הקפיצים
עוד כוס קפה ועוד סיגריה מדליקים
ואז אני אומר שזה כל כך נחמד
ואת שואלת מה כל כך פה מיוחד

דו קרב בין גבר לאישה
תני לי את הים וקחי לך את היבשה
הנה הערב כבר עובר
לא יודע אם ללכת או להישאר

ואת יפה מאוד לך זה לא חשוב
צבע עורך עובד עלי כמו כישוף
ואת רכה מאוד ואני קצת גס
מי ינצח פה ומי יצא מובס

די לך די להתחמק
אם ליבך הוא ריק
אז תני לי להבין כעת
אל תמשיכי לשחק
פעם כן ופעם לא אני כבר מתמוטט

ואז אני שואל מתי יבוא שלום
ואת שואלת אם התחלתי לחלום
ואז אני אומר הבוקר כבר עלה
ואת צוחקת טוב נתחיל מהתחלה

——

תמיד. השראה מאמא ואבא

וכמעט שכחתי פרט קטן וחשוב, החתונה שלנו התקיימה ב09.08.2007 בדיוק 30 שנה אחרי החתונה של ההורים שלי החמודים. והחגיגה הכפולה מרגשת מאוד. נכון.. אין לנו בייביסיטר מובטח ביום הזה, פרט קטן שלא חשבנו עליו בתור רווקים הוללים 🙂 אבל ההורים שלי חוגגים היום 38 שנים של נישואים מאושרים ומעבר לכך שהם באמת זוג קסום, הם מודל להשראה בשבילנו בהרבה מאוד מובנים. ואני מאחלת לכם אימוש ואבוש, מזל טוב גדול ואוהב שתמשיכו לשים עצים במדורה ולתת ערך בקשר המיוחד שלכם לכולנו.

צילום: רמי גולן ז”ל

—–

את הצילומים ליום הקסום הזה, צילמה יפעת גולן, שהיתה גם הצלמת בחתונה שלנו. כשעלה הרעיון הזה, היה ברור לנו שה”תיקון” שלנו הוא מעט גם עבורה 🙂 היא שצילמה טרקטורים ונופים בדרך, במקום אותנו וניסתה לשכנע אותנו שעוד נתגעגע לרגע הזה ושאולי כדאי לעצור רגע.. להצטלם. כי הרי לא יתחילו בלעדינו. ועוד פעם לא תהיה (יש לקוות היא אמרה). היא גם אמרה שזוג כזה מוזר עוד לא היה לה. והיא צדקה. התגעגענו. פתאום זה היה חסר לנו. הילדים רוצים לראות תמונות של אבא ואמא מהחתונה. אז אני מנצלת את הזדמנות הפז הזו להגיד שיפעת היא לא פחות ממדהימה. שהיא הלכה איתנו אז גם כשלא בדיוק הבינה מה אנחנו רוצים (גם אנחנו לא הבנו). וזאת הסיבה שהיא איתנו גם היום. מגשימה איתנו ושותפה לחלום. קטן.

—–

* תודה מיוחדת ליפעת גולן שליוותה אותנו אז והיום. לא יכולנו לבחור יותר טוב. את מופלאה. אוהבים אותך.

* כל התמונות בפוסט זה, הישנות והחדשות צולמו ע”י יפעת גולן (אלא אם צויין אחרת תחת התמונה)

* אם עוד לא נרשמתם לבלוג.. תאמינו לי אתם מפסידים את כל הפאן. מוזמנים להרשם ולקבל תופינים וגודיס ישירות לתיבת המייל שלכם ואני לא מהמציפים, ככה שאין לכם מה לדאוג. רק דברים טובים 🙂

מזמינה אתכם להגיב כאן אם אהבתם. אם הפוסט העלה בכם זכרונות. אם התחברתם (וגם אם לא) למילים. לסיפור. למאחורי של הקלעים.

כמו שאני תמיד אומרת, בשבילי זהו לא רק פוסט, זוהי מערכת יחסים. והפעם גם תרתי משמע 🙂