מה שנשאר – הרבה בדמיון מעט בחיים

ארבע שנים בלעדיך.

ארבע שנים אני כותבת לך. ואתה לא קורא. מדברת אליך. ואתה לא עונה. מבקרת אותך. ואתה לא יודע. ארבע שנים אני מספרת לילדים שלי מי היית. ואתה לא שומע. ארבע שנים אנחנו ממשיכים את החגיגה פה בלעדיך. ואתה אפילו לא קופץ להרים כוסית..

זה לא קרה מהר בכלל. זה לקח משהו כמו שנתיים שלוש עד שאפשר היה לקרוא למה שיש בינינו יחסים. בהתחלה הייתי סתם. עוד מישהי שאולי תחלוף עם הרוח. אחר כך כבר הבנו שנינו שזה לתמיד. כי ככה זה היה. הבן שלך. אני. והחיים. עוף מוזר הייתי לך. תזזיתית מעט ולא תמיד קשורה לאדמה. ובכל זאת ימים עברו. וגם שנים והקשר התהדק. התהדק עד מאוד. ואז ככה פתאום. הוא נגמר.

כתבתי לפני שנה טקסט שהמילים בו מהדהדות בי גם היום. על הפעם האחרונה שראיתי אותך. ועל הרגע ממנו אי אפשר היה לחזור יותר לאחור. בשינוי קל של השנה הזו. עוד אחת שעברה. הוא כאן. בשבילך.

ארבע שנים. פחות יום אחד. יותר מדי.
שקשה להאמין שעברו בלעדיך.

בפעם האחרונה שראיתי אותך, היה יום שלישי. באת עם נינה, לראות את הילדים שהיו אז, עוד תינוקות זעירים. לקחתם אותם לטיול בחוץ. נתתם לי כמה שעות לעבוד, להפגש, להשלים פערים. ואז חזרתי הביתה. שכבת על הספה. פורס את כל השני מטר שלך. שליו. מתבונן. בפלא הזה שהוא דם מדמך. בשקט. ברכות שלא תמיד אפשר היה להוציא ממך. אבל אז באותו יום. באותו רגע היא היתה שם. וראית אותי נכנסת בדלת. וחייכת. ואני חייכתי חזרה. ואמרת לי. “איך איך אני שמח שסוף סוף הצליח לכם כל כך“.

והתארגנתם ללכת. ואז עצרת בדלת. הסתובבת.
ואמרת לי: “ג’ינג’ית. תשמרי עליהם. ותשמרי גם עליו. בשבילי. את העוגן”

והלכתם. הלכת.

הפעם האחרונה.

הפעם האחרונה. שלושה ימים לפני יום שישי ההוא. השחור. שבו נדמה כאילו עצר הזמן מלכת. התיקים כבר היו ארוזים. גם הילדים היו מוכנים. שניה לפני שיורדים לאוטו. לנסוע אליך. לשמח לך את השבת. ואז היה טלפון. לא ענינו. כי היינו עם המון דברים בידיים. ואז עוד אחד. והבטן התהפכה. הצלצול השני כבר הספיק (לי) בשביל להבין שמשהו השתבש.

וזהו. סוף. כל כך סופי. בלי שום אפשרות לחזור לשניה שלפני הטלפון הזה. נסיעה שקטה. הרבה דמעות. לא מאמינים. שני אבודים בחלל. פלוס שני תינוקות. נוסעים אליך. אבל לא לאותה מטרה.

ההלם. ההבנה (אי אפשר באמת להבין). ההשלמה (אי אפשר באמת להשלים). ההמשך. כי אין ברירה אחרת.

השנה הראשונה היתה קשה מנשוא. קשה בכל המובנים שלה. בכל הכיוונים והחזיתות. הרסיסים נשארו על הרצפה. מפולת הדמעות של כולנו התערבבו והתבלבלו למין בריכה ענקית של עצב ושל ריק נוראי.

ודווקא אתה לא היית פה. כדי להזכיר לנו שבחיים להכל יש פרופורציות. ודווקא בגלל שלא היית. הפרורפורצית התנפצו. וכולנו נפלנו שדודים ועייפים מלנסות להבין מה עוד יכולנו לעשות. שנה ראשונה בלעדיך. כל כך הרבה סימני שאלה. וכל כך מעט נקודות וסימני קריאה.

מה עכשיו?

(מה ש)כתבתי לך בשנה הראשונה:

“עברה שנה. פחות יום אחד. היה יום שישי. שחור. היום בו הכל השתנה. בי השתנה משהו. כנראה לתמיד. התום. האמונה האינסופית שבסוף הכל מסתדר. באותו יום הכל מאוד לא הסתדר. השמים נפלו. אחריהם נפלנו אנחנו. אחד אחד. אחת אחת. מנסים להבין. מנסים לאסוף את השברים. לחבר את השורות. לקרוא את המילים. אלה שנכתבו. אלה שנשארו. הלב נשבר לרסיסים. והימים ללא מרגוע וללא נחמה. הגעגוע הוא אותו הגעגוע. הכאב לא מרפה. השאלות  (שלי) נשארו ללא תשובות (מספקות) ואתה לא כאן. ולא תהיה יותר.

את הדבש ואת העוקץ. את המר והמתוק. את הכל השארת לנו. התקווה שנשכחה בעצב והשנה הכתה בפתע. ביגון. בפחד. ובמלחמה. ואנחנו נלחמנו. והתרוממנו. אנחנו מתרוממים. לאט. עם הרבה כוחות ועזרה. כי את המנגינה שלנו אי אפשר להפסיק.

ואני זוכרת. הרבה מאוד זוכרת. בעיקר את מה שטוב. את השמש. הים. הדשא. האופניים. הספורט. החיוכים האילמים. הטיולים. המרפסת. המטקות. הדלת שהייתה תמיד פתוחה לנו. השבתות. השקט שבו לא אומרים דבר ובכל זאת הכל נאמר.

היית לי אגוז קשה לפיצוח. מחוספס. מאתגר. לא נפתח בקלות. אבל כן פותח פה חלון ושם איזו דלת סתרים. ובכל זאת. ואולי בזכות כל זאת. נכנסת לי עמוק ללב. היית לי איש שיחה ועניין. ואפילו איש של סוד ברגעים מסויימים. והפינה שלי בלב שלך שאני יודעת ששמרת לי באופן מיוחד. מורכב. ומיוחד. כמו היחסים שלנו. 🙂

והמתנה הגדולה של חיי. הבן שלך. אהוב ליבי ונפשי. והילדים המופלאים שלנו. שכל כך שמחת על בואם. ויש לנו את המעט שיש. שזה המון. אני כל כך מקווה שבדרך כלשהי. מסתורית ועלומה. אתה מתבונן בנו אי שם. בבן שלך ובי. ובילדים שלנו. הנכדים שלך. היפים. החכמים. המרגשים.

אני מקווה שאי שם אתה גאה בנו. בכל הדברים הטובים שאנחנו עושים. שאתה גאה שבחרנו לחייך. שבחרנו לצחוק. שבחרנו לשיר. שבחרנו לנסות לרקוד כאן גם אם לפעמים מאוד מאוד קשה. שבחרנו להיות. שבחרנו לאהוב.

אתה חסר לי מאוד. שנה. שלמה. ארוכה. אתה חסר לי מאז. אתה חסר לי היום. אתה חסר לי תמיד. אהבתי אותך מאוד. אני תמיד אוהב. אני תמיד אזכור. בשבילי תמיד היית ותמיד תהיה.”

ואנחנו רק רצינו לחזור ולחיות.

משימה קשה השארת לנו. היו רגעים שנראה שבלתי אפשרי. ולא. לא בדיוק הצלחנו בה מיד. אולי אפילו להפך. נשברנו לחתיכות. חתיכות. פזורות במרחב.

שנה פצועה. שנה כואבת. שנה שקטה. ועצובה. בקושי. אבל אספנו את עצמינו. לאט. הבן שלך. אהוב ליבי ונפשי וחיי. ואני. והמשכנו ללכת. לבנות את הקן. איכשהו השמש עדיין המשיכה לזרוח בבוקר (היא עדיין ממשיכה). עדיין המשיכה לשקוע בערב (ועדיין ממשיכה). ולנו היו גם שני תינוקות שלא רצינו לערבב בתוך כל הכאוס הזה. וגם עסק. שצריך אבא ואמא.

עברה עוד שנה. שניה. והנה גם השלישית והרביעית מאחורינו. בטוחה שהיית גאה ושמח. לראות שלא התייאשנו. שלמרות כל הרגעים הקשים בחרנו לעמוד על הרגליים. בחרנו בעצמינו ואחד בשניה. וחוץ מזה בטח היית גאה בכל מה שהחלטנו לא להפסיק לעשות. לשמוח. לעבוד. לזוז. להזיז. לא להכנע. לא להרים ידיים. לא להתייאש. לשחק במגרש. עם כל מה שיש וגם עם כל מה שאין. ולהוציא מזה את הכי טוב שאפשר. הרבה אסימונים נפלו בשנים האלה שאתה לא פה. יותר ממה שאתה יכול לתאר.

תמיד היינו. אבל בארבע שנים האלה אפילו יותר. צוות מנצח. צוות פצוע שמוכן לעשות הכל כדי להחלים. צוות שנלחם על חייו הטובים והשמחים. צוות שמבין שהטוב חייב לבוא מבפנים. שאנחנו צריכים לדאוג שיהיה פה טוב. הכאב הוציא מאיתנו כוחות בלתי נתפסים. ומחוייבות לשמור אחד על השני בכל מצב. בכל מחיר.

אתה בטח יודע. שאתה מפסיד פה המון 🙂 היית משתולל מהתרגשות לראות איך הם גדלים כל יום. שני התינוקות האלה. שמזמן הפכו לילדים. מלמדים אותנו כמה החיים האלה חזקים. איך הם מכניסים לנו חופנים בלתי נגמרים של צחוק והשתטות, של מילים חדשות ורעיונות מעניינים. מכניסים שירים וקצב ותופים בלב. חופנים של חוכמה ואהבה והמון פרפרים של התרגשות. ומרחיבים לנו את הלב ואת קנה הנשימה. מדמיינת אותך יושב במרפסת. אחרי שחזרת מהים. שותה עראק. מחייך ומתמוגג מעונג. שואל: “ג’ינג’ית מאמינה שזה שלך?” “מתי את מאשרת לי לקחת אותם לסיבוב בקייאק?” כאילו אתה פה. כאילו מעולם לא נעלמת.

הם שואלים על סבא שלהם. הם יודעים שהיית. ושעכשיו אתה כבר לא. הם מתרגשים (וגם אנחנו) לראות אותך בתמונות. במיוחד מאלה שאתה מחזיק אותם. כל כך שמחה שהספקת.. הם יודעים שחיכית לבואם. ועכשיו הם פה. ואתה לא תחכה להם יותר בשום מקום בדרך.

אפילו העסק התפתח. וגדל. וכבר יש לו ילדים משל עצמו (הבלוג הזה הוא אחד מהם :)). וזרועות. מן תמנון כזה (או בעצם תמנונה) למרות כל המכשולים. למרות הטעויות. ממש כמו שהאמנת כל הזמן שיכול להיות. עוד בימים שהיית מגניב לי פיטנגו למשרד כשהייתי שכירה אמרת לי “עזבי אותך ג’ינג’ית תסתכלי במראה. את פייטרית. את תצליחי”.

שרידי חלומות

פעם ביקשת ממני  “ג’ינג’ית יום אחד כשיהיה לך זמן בשבילי, אני רוצה קעקוע. של קשת. מזל קשת. תחשבי על זה. לא דחוף. כשיהיה לך זמן.”

צחקתי איתך שאני אעשה איתך קעקוע. אנחנו חולקים את אותו מזל קשת בהפרש של 4 ימים ועוד כמה שנים טובות..

לא עשיתי לך קעקוע. מי חשב שיגמר הזמן. אבל לא שכחתי. והנה הוא כאן. לפחות גרסה מסויימת שלו. מחכה לך. לנצח. כמו כולנו..

ושיר אחד. (שימו פליי ורמקולים..) שמתנגן לי בראש. כמעט כל יום.
כשאני מעבירה איתך מחשבות שכאלה. שיר של יוסי בנאי שכל כך אהבת. וגמני.
והמילים צורבות את הגרון והוא חנוק מדמעות.

יצר החיים לא תמיד חזק מהכל. יש דברים בחיים שמשבשים את היצר הזה. מחשבות אובדניות עשויות להפוך למציאות כואבת.

הדיכאון שלך הוא השיעור של כולנו. הוא הכישלון. הפספוס. המכה העצומה בבטן הרכה. הכואבת. אין יום שעובר בלי מחשבה שעוברת שאולי. רק אולי. יכולנו לעשות יותר. להבין יותר. להקשיב יותר. לשאול יותר. לתמוך יותר. להבין כמה המצוקה קשה. להראות יותר. להיות יותר. אין יום כזה. ואי אפשר באמת לתאר במילים כמה אתה חסר.

* לפעמים בבלוג הזה מתערבבים פוסטים מאוד אישיים. כמו זה. איכשהו בשנים האחרונות אני רואה ומרגישה שלשתף את מה שעובר עלי בבפנים של הבטן, עושה טוב לא רק לי, אלא גם לאחרים, אלה שעוברים דברים דומים, אלה שהמסלול הביא אותם לקרוא ולהזדהות, או לא להזדהות אבל לראות תמונה יותר שלמה. הפוסט הזה הוא ליקוט של רגשות וזכרונות, פיסות של כאב וגעגוע לאבא של האיש שלי, סב ילדיי, שלא יכיר אותם שהחליט לעזוב אותנו מוקדם מדי. יותר מדי.

אני נורא רוצה להאמין שאפשר גם אחרת. שהחוויות הקשות של האחד יובילו את האחר לבחור במסלול טוב יותר. ואם יש מישהו אחד. בעולם. שיקרא את הפוסט הזה. וזה יגרום לו לבקש עזרה. או להבין שמישהו קרוב שולח לו אותות מצוקה. והוא יושיט לו יד. אז אני שמחה שכתבתי.

אל תחכו ליום אחד כשיהיה זמן. תעשו דברים שאתם אוהבים. תאהבו את האנשים שחיים לצידכם. תגידו להם את זה. תבקשו עזרה אם צריך. גם בין העננים אפשר לראות קרניים של שמש. לפעמים פשוט אי אפשר לראות אותן לבד.

לא מזמן פגשתי מישהי שאמרה לי שבעצב שלי יש המון צבע.
בעודי חושבת ומעכלת את מה שהיא אמרה.. חשבתי לעצמי כמה מוזר שהמילים עצב וצבע מורכבות  מאותן אותיות..
יצא לי עצוב. למרות שהתכוונתי שמח. אבל את העצוב הזה אני בוחרת לצבוע באופטימיות. כל יום מחדש..

שמחה על 12 השנים שזכיתי ללכת לצידך. ובאופן מוזר גם על הארבע האחרונות. בלעדיך. שלמרות החור (השחור) הגדול לימדו אותי המון.

אהבתי אותך מאוד. אני תמיד אוהב. אני תמיד אזכור. בשבילי תמיד היית. ותמיד תהיה.

ואני אשמור עליהם. מבטיחה.

כל עוד אני כאן ♥

 —–

אני ממש אשמח לתגובותיכם כאן בבלוג. הפעם במיוחד, אל תשאירו אותי לבד..

אתם מוזמנים לשתף, להעביר, לשלוח לכל מי שזה יכול לעניין אותו או להאיר את עיניו. לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה, או פשוט לשלוח את הלינק.

מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com

לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה שווה וגם יותר שמח 🙂

תודה ענקית על שאתם כאן איתי, לא מובן מאליו בכלל, בשבילי זהו לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.

באהבה גדולה ♥
הגר