פאקינג ארבעים

לפני שנה. בעודי נמצאת פסיעה מגיל שלושים ותשע. עושה צעדים. לקראת (משבר) גיל הארבעים. כתבתי מחווה לשיר של יהונתן גפן, ״גיל שלושים ותשע, הגיל המגעיל״. הכל התחיל כשחיפשתי ברכה שכתבתי לאבא שלי כשהייתי בת שתיים עשרה וחצי ולו היתה יום הולדת שלושים ותשע. הברכה היתה סוג של פרודיה על השיר של יהונתן גפן. לא את הכל הבנתי אז. אבל הבנתי מספיק. בשביל שזה יתפוס ויצחיק. לא מצאתי את הברכה ומתוך החיפוש וההתעסקות נולדה המחווה החדשה. הפעם מהצד הנשי. בעידן מעודכן. שגם הוא התבגר עם הזמן. רציתי לפגוש אותו. את יהונתן גפן וזה לא יצא. אבל הוא כן קרא את הסיפור והמילים. השתעשע. נתן את ברכתו ואישר לי לפרסם את השיר. השיר פורסם בפייסבוק וזכה לכמעט שמונת אלפים צפיות. רגע לפני סיכום ארבעים השנים, אני שמה אותו כאן. כי גם בגיל ארבעים הוא עדיין מעודכן.

 

לא הלכתי ארבעים שנה במדבר. הגעתי לגיל ארבעים. וגיליתי שעוד לא מאוחר. ושגיל הוא בסך הכל מספר. לא ברור למה לקח להם כל כך הרבה זמן. לבני ישראל. ממצריים לכאן. ארבעים שנה ללכת. נשמע לי המון בכל קנה מידה. לי באופן אישי נראה שחסר פה מידע.

ארבעים שנה עברו ומה אני עשיתי? מה?

 

 

עשיתי בית ספר. עשיתי תיכון. (לא) עשיתי הרבה שיעורים. המורים. יצאו לי מכל החורים. רקדתי. שיחקתי. רצתי. נפלתי. שברתי כמה עצמות. בילתי בחוץ בשדות. בהיתי בעננים עם עוד ילדות. התאהבתי באחד שלא התאהב בי בחזרה. ולא התאהבתי באחד אחר שרצה אותי נורא. הוא התעקש. לא ויתר. המשיך להתעניין. בסוף אמרתי לו כן. אהבה ראשונה. בתולית. ילדים שחולמים על עתיד מתוק. נטול מכשולים. ומגלים. שהוא נסדק ונשבר בין הגלים.
עשיתי את פולין. משלחת של יב. יום אחרי שנחתנו חזרה בארץ המובטחת. נרצחו לנו רבין. והשלום. ורעדה האדמה שמתחת. ילדי הנרות. ילדי הכיכר. שום דבר. כבר לא נראה אותו הדבר. סיימתי בגרות. איזה חירות. עשיתי צבא. יצאתי לקצונה. פעמיים נשבר לי הלב. הפעם ההיא. ועוד אחת. והתרסק לרסיסים. מכמות השירים שכתבתי אפשר. היה להכין מנייר. צי מטוסים. עשיתי עיניים. עשיתי גם גוף. עשיתי אהבה בטירוף. השתחררתי ונדמה היה לי שאני יכולה לעוף.

 

 

עשיתי את מצרים. עשיתי את סיני. עשיתי מדבר. חזרתי מהופנטת אל הנוף המוכר. עזבתי קיבוץ. עזבתי בית. עזבתי חיים. עברתי לגור במרכז העניינים. עבדתי עם ילדים אוטיסטים ובעלי מוגבלויות. גיליתי עולם ואלוהים כמה יש בהם יכולות. הדרכתי במעון לנערות שהוצאו מבתיהן. חיבקתי. עטפתי. ניסיתי לתת תקווה. שיש בעולם הזה עוד קצת אהבה. התאהבתי באיזה מפעל ייצור בצפון. עבדתי לילות שלמים בלי לישון. סרגתי רשתות. לא חברתיות. קשרתי חוטים. החלפתי ברגים. אומים. סכינים. מחטים. ובין לבין גם עפרונות ועטים. בין הפסקה למשמרת מלאתי דפים במחברת. כתבתי שירים וסיפורי אהבה על מכונות ועל גריז. אי שם התחלתי להעיז.

 

 

פגשתי איש אחד. מיוחד. שלימים. יהפוך להיות אהבה של חיים. כל יום אומרת תודה לאלוהי האלוהים.
עשיתי את ארצות הברית. מכרתי תמונות. חלומות וכמה שקרים. עשיתי סיגריות. עשיתי סמים. עשיתי נזם באף ושלחתי תמונות להורים. עשיתי קצת כסף מהצד. במלצרות. עבודות משרדיות ושליחויות עם אשה מוזרה במשאית. בלי תכלית. חיפשתי עניין. רחוק מכאן. חיפשתי מקום. להמשיך לחלום. התגעגעתי אליו. ובין מכתב למכתב. חזרתי לזרועותיו. של האיש שנותן לי עד היום קונטרה וגב.

 

 

שוב חיפשתי. שוב מצאתי. מלצרתי את נפשי לדעת וברמנתי קפה כמו משוגעת. עשיתי את שנקר. מצאתי את שאהבה נפשי בעיצוב. מיתוג. אריזות. בבת אחת התבהרו השמים. השמש חייכה אלי וליטפה ברכות. חיכיתי לרגע הזה שנים ארוכות. עשיתי את טורקיה בכנס טיפוגרפיה למעצבים צעירים. נדרסתי במעבר חציה וראיתי פרפרים.

 

 

עשיתי את גבעתיים. השקפתי על תל אביב. הפתעת העונה. עשיתי גם חתונה. עשיתי את תאילנד. ירח דבש משוגע. ביטלתי טיסה פנימית בהחלטה של דקה. יומיים אחר כך אותה טיסה התרסקה. חזרנו לארץ עם חיים במתנה. ורצון גדול לעשות ילדים. לא הבנתי שלא לכולם זה קורה מהר. אנחנו מסתבר. מסיפור אחר. במקביל לחיים שהתנהלו ביום יום השוטף. ניהלנו מאבק עיקש ומעייף. עבדתי בלנסות להבין איך מתכון של אהבה וסקס לא מספיק. למה דווקא הוא אני וילדים זה חתיכת תיק.

 

 

עשיתי את כפר סבא. עשיתי את אמסטרדם. שהפכה לסיפור אהבה בהמשכים. הפכתי חלומות כתובים על פתקים. למציאות חיי בשני עותקים. פתחתי עסק. סטודיו. שותפות. וקריירה. הבנתי שלא באמת הבנתי שום דבר. ושלא מאוחר. להתחיל. להזיז. להעיז. לעבוד. ללמוד. עוד. כי עולם העסקים לא תמיד ורוד. עשיתי בדיקות. רופאים. מחלקות. בתי חולים. הכל במקביל. לחיים הרגילים. עשיתי פרוייקטים. שיווק. לקוחות. אלה הדברים שנתנו לי כוחות. נפצעתי בלב כל יום פעם אחת לפחות. הדחקתי. מחקתי. ניסיתי. כיסיתי. בכיתי דמעות גדולות. לכרית בלילות. הבוקר זרח בדיוק לפני השקיעה במצולות.
עשיתי את ברצלונה. רגע לפני שחיי התפרקו לחתיכות קטנות. חזרתי עם מליון תובנות. התחלתי לטפל בחתיכות במנות קטנות. בזוגיות. בעסקים. בגוף החשוף. בחיים תחת לחץ וטירוף. סידרתי. ארגנתי. שמתי על השולחן. את כל מה שהתבשל והתבשל אבל לא היה מוכן. קומץ. של חומץ. מלח. פלפל ואומץ. בתוך ערפל ועלטה. קיבלתי החלטה. פירקתי שותפות ועסק. התחלתי מהתחלה ומצאתי מחדש תשוקה וחשק. ושמש מאירה שזרחה פתאום. כשהאיר היום.

 

 

עשיתי את הוד השרון. רחוב האהבה 27. מעבדה אחת באמצע ונכנסתי להריון. אחרי ארבע שנים וקצת. עם חלום שלרגעים היה נדמה שרחוק יותר מהאופק. אפשר היה לראות דופק. ועוד דופק. שניים. שמרחיבים את הלב. מכפרים על כל כאב. עשיתי שוב את כפר סבא. הוצאתי את הסטודיו מהבית. למדתי להפריד. לטובת הזוגיות והעתיד. כפר סבא פיזרה איתי כוכבים בין הקשתות. יצרתי בה חיים. ילדתי בה ניסים בצורת ילדים. הכנסתי לעסק עובדים. אחרי הלידה. עשיתי אמהות לתאומים ועסק לצידה. שילוב של עומס על המערכת כולה. איכשהו שרדתי את התקופה כמו גדולה.

 

 

עשיתי את בנימינה שהגיחה בלילה קר אחד מול עיניי. עדיין מתהלכת בה ומתרגשת עד בלי דיי.
בין חיים במרוץ לחלומות על חיים רגועים (לא באמת) עשיתי גם שלושה קעקועים. עשיתי חברות וחברים עשיתי קשרים לאורך כל התקופות. היפות יותר היפות פחות. עשיתי חברים מקרוב עשיתי רחוק. יש לי חברים ברצינות ויש לי בצחוק. חברים של אמת באמת, ויראלים, וירטואלים, חברים של יום יום. וחברים בלי זמן או מקום. יש חברים שישארו לנצח. כמה שקפצו לתת נשיקה במצח. יש מעטים. שפרמו חוטים. יש שעדיין מתלבטים. עשיתי בארץ. עשיתי כמה בינלאומי. אריזות. מיתוג. חווית משתמש. פתחתי בלוג על החיים. מותגים ומערכות יחסים. בלוג שגילה לי עולם של פלאות וניסים. עשיתי קוראים. עשיתי עוקבים. חולפים. סמויים. וגם כמה קבועים. מעריכה. אוהבת. גם בשבילכם אני כותבת.

 

 

החלטתי להגשים חלום ישן. כתוב שחור. על גבי לבן. חלום אחד ללמד. שעוד לא התגשם בכלל. בגלל. פחד קהל. לקחתי את עצמי ברצינות. עשיתי לימודי תיאטרון. ממקור ראשון. עשיתי מנטרות. וטנטרות. אומנות הרטוריקה. פיתוח הדרכה ועמידה מול קהל. לא היה קל. התעקשתי. נלחמתי באמונות. בחוסר ביטחון. למדתי המון. עשיתי את זה. מעבר לדמיון. עשיתי הרצאות. נהייתי מרצה למיתוג ועיצוב אריזות. עשיתי קורסים משלי. אם אני הצלחתי. כולם יכולים.

 

 

השנה האחרונה הייתה בסימן משבר. שהוא לפוסט אחר. ומכאן לוקחת נשימה עמוקה עמוקה ויודעת בלב שהשנה הזאת תהיה מתוקה.
השנה הארבעים ואחת. היר איי קם. מה יהיה כשתתחילי? אני לא יודעת. הסיפור עוד נכתב. העתיד עוד לפניו. רק יודעת להגיד ששום דבר. לא מובן מאליו.
תעשי שיהיה לנו טוב ביחד. לך ולי. את ואני. והשנים. מרימה לנו כוסית לחיים עד לעננים.

 

 

זאת אני. כאמור. (סוג של) סיפור. (לא) בקיצור.

 

 —♥—
היום אני בת ארבעים. אם הגעתם לכאן תגידו שלום. מזל טוב. תשאירו סימן
הפוסט הזה מוקדש באהבה גדולה לכל מי שסוגרים עשור כזה או אחר. לכל מי שנדמה שהנה הנה מגיע (או כבר פה) המשבר.
כמו תמיד, אני אשמח שתשתפו אותי, מה עשה לכם לחשוב, מה עניין אתכם. אני אשמח לתגובות ולשיתופים.
מוזמנים לשתף, להעביר, לשלוח לכל מי שזה יכול לעניין אותו או להאיר את עיניו.
לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה, או פשוט לשלוח את הלינק.
מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com
לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה שווה וגם שמח 🙂
רוצים לקבל הצעת מחיר לתהליך מיתוג, עיצוב לוגו, עיצוב אריזות, אתר אינטרנט? מוזמנים ליצור קשר איתי בטלפון 054-8328302 או דרך הצור קשר. אני אחזור אליכם.
תודה ענקית על שאתם כאן איתי, לא מובן מאליו בכלל, בשבילי זהו לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.
* כל התמונות הן תמונות סלפי. כולן צולמו בחמש שש שנים האחרונות. בין מראות. מדרגות. מעליות. או (לא) סתם. בחלל העולם.
באהבה גדולה ♥
הגר

 

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *