(הפרעת) הקשב שלי ואני

אני לא נוהגת לכתוב פה הרבה מאוד על עצמי, או ממש ממש על עצמי, אבל הפעם זה השתלט עלי והאמת, למרות שזה פוסט יוצא דופן, הוא קשור קשר רב לבחירות שלי בחיים, למקצוע, לדרך שלי להגיע לפתרונות מעניינים, ליכולת שלי להתנהל בתוך המקצוע הזה והחלטתי לשתף ב(חלק) ממה שעובר לי בראש באופן שוטף למדי 🙂

מערכת יחסים עם (הפרעת) קשב

לפעמים אני אומרת לה: די. מספיק. זה או את. או אני.
אנחנו לא יכולות ללכת במסלול הזה ביחד.
תפסיקי. תעזבי אותי בשקט.
ותני לי קצת שקט.
שחררי אותי מן העול.
תני להקשיב בלי לצלול.

יש לנו, לי ולה, מן יחסי אהבה שנאה שכאלה.
היא באה בלי להודיע. לא דופקת בדלת.
נכנסת מתיישבת. לא מנומסת.
לפעמים היא בונה. לפעמים היא הורסת.
לפעמים היא מצחיקה ונושפת.
לפעמים מתישה ומעייפת.

יש ימים שהיא רגועה ושלווה. לא מחפשת לעשות צרות.
ויש ימים שהיא כל הזמן פה. מחפשת אוצרות.

היא משגעת. פילים

הפרעת הקשב הזאת יכולה להופיע בכל מיני מצבים, אין לה הוראות הפעלה ואין לה כללים
היא יכולה להופיע בצורה עדינה ומתחשבת והיא יכולה גם לשגע פילים,
היא סוג של מתנה שמלמדת המון
ולא תמיד אני עושה לה חשבון.

תמיד היא היתה שם. לפעמים סמויה. לפעמים גלויה ובועטת.
צבעים. צורות. קוים. נקודות. מילים. שורות. הכל היא מלקטת.
אותיות במקום מילים ומילים במקום משפטים.
לחבר אותם זה לפעמים כמו הפאזל של החיים.

מחשבות מהירות ומתחלפות. קופצות ומרקדות. כמו שיר. כמו סיפור.
רוצה להגיד משהו, אבל זה יוצא מסורבל ולא תמיד כל כך קשור.

עם השנים למדתי לחבב אותה. לקרוא לה בשם.
לעשות איתה שלום וסדר
ולהבין שהיא בסך הכל בסדר.

“יש לה פוטנציאל. “היא לא מממשת אותו.”
“יש לה ראש. אבל היא לא שם וגם לא פה.”
“המחברות שלה מקושקשות ומלאות ציורים.”
“היא כל הזמן מתעסקת בדברים אחרים”
“היא עושה את עצמה כותבת.”
“היא לא קשובה ולא מעורבת.”
“היא חולמת בהקיץ”.
“היא יושבת כמו עציץ”.
“היא כותבת שירים”.
“היא לא עושה שיעורים”.

משפטי מפתח ששמעתי כשההורים שלי היו חוזרים משיחות הורים בבית ספר. אני לא חושבת שהם לקחו את זה קשה מדי (אם כי אני לא חותמת על זה). יאמר לזכותם שהם באמת ניסו. היו יושבים איתי שעות. מסבירים. מתארים. שואלים וחופרים. רק שמשהו יכנס. אבל לרוב הייתי מאבדת את זה די מהר ושוקעת לי בעולם דמיוני משלי. לא ידעתי ללמוד. וחוץ מזה היה לי הרבה יותר מעניין במחוזות אחרים.

רק צריך לדעת. להקשיב

היה לי קשב. זה לא נכון להגיד שלא. אבל הוא היה מושקע ומתומצת לנושאים מאוד מסויימים שעניינו אותי וגרמו לי להשאר בסביבה ולאנשים מיוחדים שידעו לתפוס את המעט שהיה ולייצר ממנו הרבה. יש כמה מורים ואנשים בדרך שאני מרגישה שזכיתי שראו אותי ולא רק את המערכת, שזיהו שיש שם משהו בקופסא וידעו לפנות אלי בדרך שגרמה לי לפעול ולעשות ולהבין ולאהוב את מה שאני עושה. יש כמה מלאכים כאלה במערכת החינוך 🙂

כשהיא מגיעה לביקור

זה להכין שקית עם אוכל לעבודה ולשכוח אותה בבית,
זה להפעיל פנגו באיזו עיר על רחבי הגלובוס הישראלי ולנצח לחנות שם (למזלי מתישהו זה נפסק לבד.. אבל לכיס זה פחות נחמד),
זה להפעיל את הטוסטר וכשהוא מסיים להוציא מהשקע את הקומקום החשמלי,
זה לנסוע לעבודה עם האוטו ולחזור ברגל הביתה.

זה לנסות להוציא כסף עם כרטיס קופת חולים,
לנסות להוציא כסף עם הקוד של האוטו (שהוא אפילו לא האוטו שלי),
להצליח להוציא סוף סוף כסף, אבל ללכת בלעדיו ולהשאיר אותו למוצא המאושר,
זה ללכת לקנות ביצים במכולת ולחזור עם ירקות..

זה להכין קפה ולשים סימילק במקום סוכר..
זה לשמוע את כל בליל השיחות מסביב ולא להצליח להתרכז במה שמונח לי על השולחן..

זה לרדת שניה מהאוטו להוציא כסף מכספומט שבדרך כשחבר מחכה לי באוטו ולחזור לאוטו של מישהו אחר, להתיישב לידו ולא להבין מה הוא עושה באוטו שלי..
(עכשיו אם דמיינתם את המבט שלי, נסו לרגע לדמיין את שלו :))

זה לקבוע עם בעל דירה לראות את הדירה. להגיע לדירה, לדפוק בדלת. להבין שזו לא הדירה (כבר מהמבטים ההמומים של מי שפתח לי את הדלת). לחשוב שמישהו נתן לי כתובת לא נכונה. להתקשר לבעל הבית.. להבין שזו דווקא כן הכתובת הנכונה, רק בעיר הלא נכונה 🙁

זה לחפש את האוטו חצי שעה בחניה. להבין שזו לא הקומה הנכונה. לחפש אותו עוד חצי שעה בקומה הנכונה ובעזרת עוברי אורח טובי לב, להבין שזה בכלל לא החניון הנכון, לשים את הקפה רגע על הגג של האוטו, גם את הטלפון.. להכניס דברים לאוטו ולנסוע בלי הקפה.. ובעיקר בלי הטלפון..

זה להכין אוכל לדרך (של שעה וחצי נסיעה), לשכוח את האוכל בתנור, להגיע ליעד (חוגגים לי!! יומולדת בבית של ההורים שלי) להזכר אחרי שעתיים (ובדיוק כשכולם מתיישבים סביב השולחן) שאופס התנור עדיין עובד.. להשאיר את הילדים, לנסוע שעה וחצי חזרה, לכבות את התנור, להוציא את הפחמים.. ולחזור עוד שעה וחצי לסוף החגיגות (שכמובן היו על חשבוני:))..

אבל. בנתיים

עם הבגרות ועם מציאת המקום שלי בעולם והתחום שמצליח לרכז אותי אליו בכל כך הרבה עניין, זה להתחיל להבין איך המערכת שלי עובדת, זה ללכת עם יומן לכל מקום, זה לרשום כל דבר שקורה, בין אם זה טלפון, פנים אל פנים, או מחשבה שעלתה זה הרגע, זה ללמוד שאם זה לא כתוב זה לא קיים ולנהל את זה כל הזמן, כל רגע, כל דקה, זה להיות יצירתית ולמצוא פתרונות בזמן אמת, למשהו ששכחתי (אבוי) להביא לגן שהגננת ביקשה, או אם זה קניה שתכננתי לעשות איתה משהו ועכשיו חסר לי כי כמובן שחזרתי עם משהו אחר (זה להשתדל מאוד מאוד ללכת לקניה כזאת עם פתק ולא לשכוח אותו על השולחן..)

זה שהילדים שלך אומרים לך לפחות פעם ביום: “אמא יכול להיות שגם היום שתית מרק בלבול?” ולצחוק איתם עד השמים, זה לתת לזה מקום בבית ומעט לשחרר ולדעת שכשהיא מגיעה, לארח אותה יפה ולהזמין לקפה, זה לדעת לאלתר בכל רגע, בכל מצב, עם כל סוג של חומר עבור כל משימה, זה לזפזפ בין עשרות משימות בו זמנית ולאט לאט לגרש אותה (את ההפרעה) להצליח להתביית ולהתחיל לטפל אחת אחת, זה להיות עם היד על הדופק כל הזמן ולמצוא דרך יצירתית לכל מיני בעיות ובקשות של לקוחות, כי לפעמים רק ההפרעה הזאת מביאה אותי לכל כך הרבה מחוזות וגם מייצרת אינספור רעיונות..

זה להיות בו זמנית בכמה מקומות, זה לנהל בו זמנית כמה שיחות, זה להיות ערה לפרטים קטנים קטנים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם אבל שינוי קל שלהם יכול לשנות את כל התמונה, זה אולי להתבלבל במילים, אבל זה לחשוב מהר, להיות חדה, להיות ערנית, זה לנהל את עצמי עשרים וארבע שבע עם מוסר עבודה גבוה במיוחד, כי היא גורמת לי למגוייסות מאוד גדולה, זה להיות פרוייקטורית, זה לגעת בהמון תחומים, זה לרצות עוד כל הזמן, זה לחפש אחרי עניין וזה לחקור עולמות בלי סוף.

(הפרעת) הקשב שלי ואני זה סוף סוף בגיל 37 להבין שהיא כאן, היא לא תלך לשומקום, היא כאן כי היא בחרה בי, ואני כנראה בה ושאנחנו נצטרך לחיות זו לצד זו עוד די הרבה זמן וזה לדעת להתמודד איתה ולנהל איתה דו שיח ובעיקר לנהל אותה ולא לתת לה לנהל אותי או להשתלט עלי. לשלוט בה, לחיות איתה באהבה ובשלום ולמצוא את הדרך להוציא ממנה רק טוב ♥

——

אני מאמינה שלמרות הכל זכיתי!! ואני יודעת שמסביב יש עוד הרבה כמוני, וכל אחד מוצא לו יום אחד את הדרך, את השיטה, את מה שנכון לו, מקדם אותו, עושה לו טוב בלב ובנשמה.

אם הצלחתם לקרוא עד כאן 🙂 אם אהבתם? אני מאוד אשמח שתגיבו לי כאן בבלוג, שתשתפו בשמחה, שתעבירו הלאה, שתפזרו ותפיצו לכל אבר.

לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה.
מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com

לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה וארוז היטב 🙂

תודה על שאתם כאן איתי, עוצרים לרגע, וקוראים וכמו שאני תמיד אומרת,
בשבילי זה לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.
והפעם מערכת יחסים עם (הפרעת) קשב, מתובלת בדמעות העבר ובחיוך גדול על ההווה ועל העתיד.

באהבה ♥