אנשים. עסקים. לבבות שבורים. ושנה חדשה

אני זוכרת את הלילה ההוא במעומעם. שכבנו שנינו על המיטה הגדולה עם הפנים אחד מול השניה. לא דיברנו הרבה למרות שהיה המון מה להגיד. איכשהו בלי מילים היה לשנינו ברור שמערכת היחסים הזו סיימה את התפקיד. היתה שם אהבה גדולה. אהבה ראשונה כזאת. תמימה. אהבה ששואלת שאלות. שבודקת גבולות. אהבה שמתקרבת לאט. ממבט למבט. אהבת בוסר שהבשילה כמעט.
אומרים שאם יש משהו שהוא שלך. כדאי לשחרר. אם הוא חוזר. הוא באמת היה שלך. אם לא. הוא כנראה לא היה אף פעם.
ואני שחררתי אז. בעצב ובאהבה. כי משהו בתוכי ידע.
למחרת בשש בבוקר כבר הייתי בעבודה כי חיים וזה. אמא שלי באה לקחת אותי לנשום אוויר. בצהריים הבוסית האגדית שלי לקחה אותי לבית קפה ובכינו יחד כשברקע השמיעו את wish you were here
ואז החיים המשיכו.
הוא לא חזר.
הפרפר.

 

 

לקח לי שנה להרים את הראש להחלים. פצעים של אהבה הם פצעים קשים.
שנה אחרי לקחתי את עצמי בידיים. ונזכרתי בי. מה אני אוהבת לעשות ואיך. ועם מי. נזכרתי שבעצם אני לא כל כך אוהבת מסגרת. ושתחושת החופש והעצמאות עושה אותי הרבה יותר מאושרת. מחוברת. ומשוחררת.
שמתי לב פתאום לאנשים שסביבי. שכנראה היו שם תמיד. פיניתי להם מקום בחלל. בדקתי את הגבולות של עצמי. עם עצמי ובכלל.
היום. יותר משני עשורים אחרי. אני יודעת טוב יותר מתמיד שאותו אחד שלא חזר. עשה לשנינו טובה גדולה. מדי פעם אני עוד פוגשת אותו. ואת זו שאיתו. בשבילים. כולנו מחייכים. שומרים על הכללים. ואני יודעת להעריך את המתנה שהוא נתן לי ולעצמו. ולה.
מתנה שגרמה לי לרגע להתפזר. ואחר כך לאסוף את החלקים. לחשב מסלול מחדש. להתבגר. הוא שבר לי את הלב אבל למדתי לאחות שברים. ולהדביק. איבדתי אמון. וכוח. אבל למדתי לתת אותו בחזרה. להתחזק. ולסלוח.

 

 

ועסקים. מה להם וללבבות שבורים?

הרבה יועצים ואנשי עסקים אומרים שבעסקים צריך לנתק את הרגש. לשמור מרחק. לשחק את המשחק.
אני לא יודעת לשחק. אחת עשרה שנים כמעט ואף פעם לא הצלחתי. למען האמת גם לא רציתי לנתק בין שני הדברים האלה שעובדים טוב כל כך כשהם ביחד. ההגיון. והרגש. הראש והלב. העסק שלי כולו בנוי על רגשות. זה מה שאני יודעת לעשות. לפרק לגורמים. לחתיכות. ואז לבנות ולהרכיב יחסים ומערכות. אסטרטגיה. עיצוב ונפש.
בלי הלב אין מקום לבנות מערכת יחסים של אמון. אהבה. קרבה. בלי לערב את תבליני הרגש קשה ליצור מעורבות ובקלות אפשר לייצר אכזבה.
בסטודיו אנחנו עובדים הרבה עם חברות גדולות. בחברות גדולות יש בעלי תפקידים. יש להם שמות ותארים וטייטלים מעניינים. וכל אחד אחראי על תחום. מולנו בדרך כלל יעבדו מנהלי המותג, מנהלי השיווק, המוצר, התחום. לפעמים יהיה זה סמנכל או סמנכלית או מנכל או מנכלית. תלוי בגודל החברה ובמבנה הארגוני שלה.
עם הרבה מהחברות האלה והארגונים. אנחנו עובדים במשך שנים. ומתפתחים קשרים שהם הרבה מעבר לסתם מערכות יחסים. כן. אנחנו אמנם חלק מפס הייצור כי כך עובדות העובדות היבשות. אבל אנחנו שמים שם את הנשמה ואת הלב והעובדות נרטבות.
במקום הזה של להיות ספק ונותני שירות, אין לנו השפעה על מה שקורה בתוך מערכת פנימית של חברה. וכשעובדים מול אותן חברות כל כך הרבה שנים יוצא לנו להיות עדים לסבבי וחילופי תפקידים. לזה נמאס והוא עובר הלאה. זאת קודמה דרגה אחת למעלה. אחד הועזב. אחת עושה רילוקיישן. ואם או עד שתחזור. מישהו או משהי צריכים למלא את החור.

 

 

יש הרבה יתרונות ונוצרים קשרים מדהימים שהם הרבה פעמים לנצח. אבל יש גם חסרונות.
כשאנשים בתפקידים חשובים עוזבים וממשיכים הלאה בדרכם לתפקידים חדשים במקומות אחרים. משתנה המאזן כולו. וגם מקומנו לפעמים מתערער. או מתחזק. ולא תמיד יש לנו יכולת להשפיע על מהלך העניינים.
לפעמים אותם בעל או בעלת תפקיד מקבלים את תפקיד חייהם הבא ומצליחים להביא אותנו לעבוד איתם גם במקום החדש. וזה מופלא. אנחנו מרוויחים עוד לקוח. הם מרוויחים סטודיו שהם כבר מכירים וסומכים. יודעים מה היכולות ומה הם מקבלים.
לפעמים הם עושים חפיפה למי שנכנס לנעליהם במקום הנוכחי. מכניסים אותנו בלופ. דואגים להסביר ולהבהיר כמה אנחנו מחוייבים. מקצועיים וטובים לכל הצדדים. ואז הם עוזבים ואנחנו נשארים בסביבה. ועושים הכל. אבל הכל כדי לטפח את מי שנכנס במקומם וממשיכים לדאוג לחברה ולמותג.
ולפעמים הם עוזבים ומשאירים אחריהם חור גדול שקשה למלא ומגיע מישהו חדש שבטוח שהוא יודע יותר מכל מי שנמצא וגם מכל מי שהיה שם לפניו. והוא או היא מתנערים מהמוכר. הידוע ואולי גם המאיים. כי אנחנו יודעים בשלב הזה קצת יותר מהם. ואנחנו מוצאים את עצמנו מחוץ למשחק.
לפעמים אנחנו בצד שמרוויח. לפעמים בצד המפסיד. אין כאן בדרך כלל או תמיד.

 

 

השנה זה קרה לי. אחרי המון שנים שלא. בחברה שעבדנו איתה שנים על גבי שנים התחלפו בעלי תפקידים. ויצא שלא התאהבו בנו כמו בדרך כלל. האמת. לא חושבת שנתנו לנו צ'אנס. אבל כמו בדייט. אין צ'אנס שני. יש רושם ראשוני. או דעות קדומות. או צורך להוכיח ולשלוט.
רק שכאן היתה מערכת יחסים ארוכה וטובה עוד מקודם.
ופתאום השתנו החוקים והכללים. בלי שהתכוננתי מראש. מה זה לא התכוננתי. לא ראיתי את זה מגיע. אפחד לא התקשר. לברר. לשאול. להגיד. תודה וביי. תפקידכם הסתיים. הייתם איתנו עשור. עשיתם את שלכם.
ושוב הרגשתי כמו אז במיטה ההיא הגדולה. לבד. במערכה. אומללה. ושוב לקח לי זמן להבין. קצת יותר מדי. ואנשים מסביב שהיו צריכים להעיר את עיניי ולהגיד תתעוררי. זה נגמר. די.
שוב נשבר לי הלב. לחתיכות של כאב.
כשהתעוררתי. כמעט שנה אחרי שהסוף התחיל. שזה בעסקים לפעמים להיות או לחדול כשמדובר באחוז גבוה מההכנסות של העסק. הייתי צריכה לעצור. להסתכל במראה ולשאול את עצמי בשיא הכנות. האם את מסוגלת להוציא את עצמך מהברוך הזה שנכנסת אליו רק כי את לא יכולה להפריד את הלב שלך מהעסקים שאת עושה?
ועניתי לעצמי שכן. בלי להתבלבל.
לקחתי לעצמי עוד יום אחד להתאבל. על כמה אני סתומה. ואיומה. ולמה אני לא יודעת להפריד. כסף לא עושים עם אהבה ורגשות (אני עדיין מאמינה שכן) וכמה אני שומרת אמונים כשלאחרים לא באמת אכפת. או לא מספיק.

 

 

ככה זה בעסקים.
אל תקחי ללב. אומרים לי אלה שיודעים. ומעריכים את גודל הכאב.
ואני לוקחת. כי אני לא יודעת אחרת.
אבל גם מתגברת. כי מחר מגיע מהר וגם לי יש עסק לנהל ועובדים לשלם להם משכורות. ולב שצריך להדביק ולאחות.
ובסוף. בסוף הכל לטובה.
את שנת 2018 אני מסיימת עם מעט מאוד (מאוד) שעות שינה.
עם ראש מורם. אומרים שדברים לא קורים סתם.
שעל טעויות משלמים אבל גם לומדים מהן הכי הרבה. וגם מהמשברים.
אני מסיימת אותה אחרי יותר מחצי שנה של עבודה יומיומית מאחורי הקלעים. כזאת שלא עשיתי כבר שנים. של להפשיל שרוולים. ולהזכר שלפני העולם החדש הזה. עם המסך והמקלדת. היה עולם ישן. והיו בו דברים טובים. בעיקר תקשורת אמיתית עם אנשים. אז השנה הזאת. היא שנה של למרות. של עשיה שקטה ותובנות. והמון לקוחות ישנים וחדשים שהגיעו שוב או מחדש. בזכות ולא בחסד. שהיו כאן ועוד יהיו לצידי ולצידנו. כי מעז תמיד יוצא בסוף מתוק. כי הלב יודע. שעסקים עושים כשאוהבים. ואת המנגינה שלי ושלנו אי אפשר להפסיק. אפשר רק להוסיף לה תווים. או קולות. צלילים. או מילים. אפשר להקשיב מהצד. או להצטרף לשירה ולקצב. בשמחה או בעצב.

 

 

זה לא פוסט עצוב. זה כן פוסט חושפני. פוסט שאומר שהחיים מורכבים. אין שחור ולבן. לא בחיים האישיים ולא בעסקים. שטעויות הן חלק ממה שמרכיב פה את המסע הזה וכנראה אי אפשר בלעדיהן.  שלפעמים גם כשדבר אחד מצליח ופורח וגדל. לצידו יכולים דברים אחרים לנבול. זה פוסט שבא להזכיר שכולנו בני אדם. ולכולנו יש רגשות. וגם. שלכולנו יש תחליף. שגם כשנקשרים קשרים. חזקים וחיוביים. הם עשויים להפרם. וזה עשוי לכאוב.
עמוד השדרה של כל מה שאני עושה וכל מקום שאני מרחיבה אליו את הפעילות הוא הסטודיו שלי. ואיתו הצוות המופלא שהולך איתי ואני איתו.
ואנחנו. אנחנו נהיה כאן תמיד.
כשתבואו. כשתהיו. כשתלכו. כשתחזרו. כשתשארו. כשתתפרקו. כשתאחו. אנחנו. עם העיצוב שאנחנו כל כך אוהבים לפזר בעולם. ועם הלב שלנו. והנשמה כולה. באהבה גדולה. ונמשיך להאמין שככה כן עושים עסקים.

 

 

ועכשיו כששנת 2019 מעבר לדלת. מחכה. אני לוקחת נשימה עמוקה.
ומאחלת לי ולסטודיו וללקוחות המדהימים שלנו.
אלה שהיו. אלה שעכשיו ואלה שעוד יהיו.
ולכל העוקבים. מכאן ומשם. הנראים. הנשמעים. והסמויים
שהשנה נלך כולנו בראש מורם. שנבחר בטוב. שנעשה טוב. שנרים לה והיא תרים לנו בחזרה.
2018. היית לי חתיכת שיעור. וחתיכת שנה.
2019 יש לי הרבה ציפיות ממך. את יכולה להכנס. אני כבר מוכנה.
תודה ענקית לכל מי שהיו (ועדיין) כאן בשבילי כשהייתי זקוקה.
שום דבר לא מובן מאליו. הרבה מההצלחה שלי השנה הזאת לא לקרוס היא כי הייתם כאן.
מי קרוב לתת לי יד וכתף וגב. ומי מעברו השני של הקו.
אתם ואתן יודעים שאני מתכוונת אליכם. תודה עליכם.

 

 —♥—
הפוסט הזה מוקדש באהבה גדולה לשנה האזרחית החדשה. שאני מקווה שתקרא את הפוסט הזה ותסיק את המסקנות לגבי הציפיות שיש לי ממנה ;).
כמו תמיד, אני אשמח שתשתפו אותי, בשנה שלכם, בהצלחות, בכשלונות, בתובנות. אני אשמח לתגובות ולשיתופים.
מוזמנים לשתף, להעביר, לשלוח לכל מי שזה יכול לעניין אותו או להאיר את עיניו.
לשיתוף, אפשר ללחוץ על אחד האייקונים מטה, או פשוט לשלוח את הלינק.
מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל hagar@curlyblack.com
לקבלת פוסטים חדשים, רעננים ומעוררים אתם מוזמנים להרשם, מבטיחה שיהיה שווה שווה וגם שמח 🙂
רוצים לקבל הצעת מחיר לתהליך מיתוג, עיצוב לוגו, עיצוב אריזות, אתר אינטרנט? מוזמנים ליצור קשר איתי בטלפון 054-8328302 או דרך הצור קשר. אני אחזור אליכם.
קורס Taking Notes, פיתוח מותגים למעצבות ומעצבים גרפים נפתח ב-28.01.2019 פרטים מלאים והרשמה אפשר למצוא כאן 
תודה ענקית על שאתם כאן איתי, לא מובן מאליו בכלל, בשבילי זהו לא רק בלוג, זוהי מערכת יחסים.
באהבה גדולה ♥
הגר

 

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

  • חגית הגיב:

    אני מתה מפחד מזה… זהו. אמרתי את זה.

  • יעל כוכבי הגיב:

    דיברת על הלב שלך, אבל אני הרגשתי כאילו לקחת איתך את הלב שלי, טלטלת אותו, שברת אותו, חיבקת אותו והוצאת אותו שוב לאוויר העולם סמוק מהבטחות לתקופה חדשה וטובה יותר. מקווה ממש שהשנה הזו תהיה לך סמוקה וורודה ועם הרבה יותר שעות שינה!

  • ליאת הגיב:

    הגר את כותבת מדהים!!!! אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לבלוג שלך אבל נשארתי כי מעניין וצבעוני. כל פעם את שולחת כמו ״סטירה מצלצלת״ שאני מזדהה כלכך עם כל מילה!! אני כאילו קוראת את עצמי. אני מאחלת לך הצלחה גדולה ופרנסה טובה ושנה משגשגת. תודה ❤️

  • רויטל הגיב:

    מהמם רשמת! הרבה משם מזדהה גם בדרכי שלי. שמחה שפגשתי אותך בדרך בשנה הלא פשוטה שלי גם – נקודת אור גדולה. לשנה חדשה מעולה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *